לארי סידר את העניבה והעיף מבט אחרון במראה. 'בהחלט הופעה מתאימה!' סיכם לעצמו בסיפוק. 'לא כל יום אני מוזמן לחתונת בנו של נשיא החברה. כדאי לעשות רושם טוב'… מלמל וחייך לעצמו. רק לפני כמה חודשים נכנס לארי לתפקיד החדש והספיק להרשים את הבוס. הלה אכן התרשם וטובה ודאג לקדם ולתגמל אותו. 'אסור לי לשכוח להשאיר מתנה מכובדת לזוג הצעיר', הזכיר לארי לעצמו.
לארי עצר ברחוב אולמות האירועים, מול מספר עשרים וארבע. היה זה האירוע הראשון שאליו הוזמן כחבר בסגל העובדים והיה חשוב לו להשאיר רושם טוב ומקצועי. מוסיקה נעימה קידמה את פניו. בכניסה הבחין לארי בעמדת המתנות. 'מעולה!' אמר לעצמו ושלשל לכספת מעטפה עם צ'ק נכבד ביותר. הוא פסע פנימה בחיוך, מחפש בעיניו מכרים מהעבודה. 'אולם צנוע', תמה לארי לעצמו ונעמד בסמוך לדלפק המשקאות. אף ידיד מהעבודה או מכר לא נראה באולם. תחושת מבוכה קלה עלתה בליבו. לארי הזמין כוס משקה חריף ונשען אחורה, סוקר בעיניו בשנית את האנשים. 'אופס! נראה לי שטעיתי במקום', מלמל לארי לעצמו וסומק קל עלה בלחייו. הוא הסתובב ופנה לעבר היציאה ולפתע נזכר: 'הצ'ק! אני לא מאמין! ועוד בסכום כזה!' לארי חש סחרחורת קלה והתיישב בשולחן סמוך. 'ואו, איזה חוסר נעימות!' נאנח בתסכול.
מחיאות כפיים נשמעו מקדמת האולם, וחתן לבוש חליפה בהירה יצא אל הקהל. לארי הביט בו. 'מבוגר מעט', הרהר לעצמו. לארי הביט בשעונו ולפתע החזיר פניו אל החתן. משהו בו היה מוכר לו. 'היכן נפגשנו קודם?' הרהר ותופף באצבעו על השולחן. ואז באחת הוא נזכר: 'רובי!' הייתה זו תקופה שלארי לא אהב להיזכר בה. עשר שנים קודם לכן, והוא נער בן שלוש עשרה שמשוטט ברחובות הכפר. את בית הספר הוא נטש וחלם להיות גדול ועשיר, אך רוב הזמן הוא היה בודד. החלום הגדול שלו היה להתקבל לחבורת הנערים הבוגרים, שתמיד ישבו בינם לבין עצמם.
לארי ניסה להתקרב ולהתחבב עליהם, אך ככל שניסה הם דחו אותו.
באחד הימים יצא לארי עם אופניו לגלישה בים ונחבט בחוזקה בסלע סמוך. זו הייתה פציעה של ממש. הוא שכב שרוע על השביל, והנערים שעברו שם חלפו על פניו והתעלמו מקיומו.
לא היה לו כוח נפשי לקום. הוא חש מושפל ומבוזה כמו שלא חש מעודו. "הכול בסדר חבר?" זה היה רובי – בחור מבוגר שהתגורר בביתן קטן ליד בית הספר. רובי הקים אותו, ניקה קלות את בגדיו ותמך בו. "בוא! נראה איך נוכל לעזור לך". לארי נזכר כיצד רובי ניקה בעדינות את פצעיו ומזג לו משקה חם. לארי היה נסער ומדוכא. רובי הקשיב לדבריו והנהן בראשו. הוא עודד אותו במילים חמות וידע עד כמה לארי היה צמא להן. "כל אחד הוא מיוחד, יש בך טוב וכוחות".
זו בהחלט הייתה נקודת מפנה. מאז לארי עסק בהתקדמות עצמית, חזר לבית הספר והתקדם הלאה.
לארי הרים את עיניו לעבר רובי הרוקד. "חתן עם לב ענק", אמר בשקט. רובי קלט אותו וסימן לו להתקרב. לארי חצה את מעגל הרוקדים. "חבר יקר! כמה אני שמח שבאת", קרא רובי וחיבק אותו חיבוק חזק כמעט כמו פעם. לארי היה נרגש. "מזל טוב!" מלמל. לארי הביט סביבו, חברים מעניינים היו לרובי, כנראה אסף אותם בתחנות חייו השונות. האהבה לחתן הייתה מורגשת בכל פינה. לארי מיהר ליציאה. הוא הביט בשנית על החתונה הצנועה. 'אומנם אין כאן פאר והדר, אבל יש כאן לב ענק!' אמר לעצמו. כשיצא העיף מבט בהזמנה. 'אהה, החתונה של החברה במספר ארבעים ושתיים! זו הטעות! אבל זאת טעות טובה!'
פעמים שריבונו של עולם שולח לנו אירועים שבמבט ראשוני נראים קשים, אך במשך הזמן מתגלה שדווקא אירועים אלו היו נקודת זינוק בחיינו. אירועים שמכוונים אותנו פנימה, לעולם טהור יותר, מחובר באמת לעצמיות שלנו, לשליחות שלנו.
