כשנעלם ניאנג, נותרו אשתו ושני ילדיו הקטנים בחוסר כול. כשהיה אב המשפחה בחיים הוא עבד מהזריחה עד השקיעה במטעי האורז של יאמוטו. רוב משכורתו שולמה באורז והוא קיבל רק כמה מטבעות שבקושי הספיקו לצרכים הבסיסיים ביותר של המשפחה, שהיה עליה לשלם למורים ולקנות ספרי לימוד בשביל צ'ינג, הבן הגדול, ואחיו.
ביום היעלמו יצא ניאנג מביתו, כתמיד, לפני הזריחה. בדרך למטעים הוא שמע צעקות "הצילו" של זקן שנסחף במי הנהר השוצפים. ניאנג זיהה את הקולות. היה זה יאמוטו הזקן, בעל המטעים שבהם עבד, ניאנג נשם נשימה עמוקה וזינק לנהר. מאז נעלמו עקבותיו ועקבות יאמוטו הקשיש.
אולי מפני שצ'ינג הקטן היה צעיר מכדי לעבוד או מפני שנטרו לו טינה על היעלמו של אביהם, בניו של יאמוטו סירבו לתת לצ'ינג להמשיך בעבודה של אביו. בהתחלה עוד התעקש צ'ינג הצעיר והתחנן שייתנו לו את העבודה בשל הצורך הכלכלי של משפחתו. אבל שום נימוק לא עזר והצעיר התבקש לעזוב את המטעים. המשפחה סבלה מעוני והתפרנסה מעבודות מזדמנות שהשיגו צ'ינג ואמו.
יום אחד יצא צ'ינג מהמטעים אחרי שניסה שוב לקבל עבודה. הוא יצא בראש מורכן ונתקל במשהו שבקע ממנו צליל מוזר. היה זה שקיק עור סגור בחבל ומכוסה באדמה, שהפיץ צליל קשקוש בהתגלגלו על הארץ. צ'ינג פתח אותו. בתוך השקיק היו 15 מטבעות זהב נוצצים ובוהקים, יותר משראה כל ימי חייו. הוא התרגש מאוד. כעת אחיו יוכלו לחזור ללמוד והאוכל יחזור לשולחנם! הוא רץ לכפר לערוך קניות והגיע הביתה עמוס במזון, צעצועים לאחיו ושמיכות כדי להתגונן מפני הקור.
לאחר ארוחת הערב הדשנה חילק צ'ינג את המתנות, וכשהלכו הילדים לישון שאלה אותו אמו מהיכן הכסף. הוא סיפר לה על שקיק המטבעות, והאם אמרה: "צ'ינג בני, הכסף הזה אינו שלך, מישהו איבד אותו, עליך להשיב לו את רכושו". צ'ינג הרכין את ראשו והסכים באי רצון. "ומה אעשה עם שני המטבעות שבזבזתי?" שאל. "טוב, כבר נראה כיצד נוכל לשלם תמורתם", אמרה. "כעת
לך לכפר ושאל את האנשים מי איבד שקיק עור".
צ'ינג נכנס למטעים כדי לברר אם מישהו איבד משהו. כעבור רגע יצא לקראתו בנו הבכור של יאמוטו ובעליו הנוכחיים של מטעי האורז. "אתה לקחת את שקיק המטבעות שלי?" שאל בנימה מאשימה. "לא אדוני, מצאתי אותו ברחוב!" התגונן. "תן לי אותו, מהר!" צעק עליו האיש. צ'ינג הוציא את השקיק מבין בגדיו ונתן לו. האיש רוקן את השקיק והחל לספור. הצעיר הקדים אותו: "תראה שחסרי
ם רק שני מטבעות אדוני, אגייס את הכסף כדי להחזיר לך או אעבוד בחינם כדי לפצות אותך". האיש ספר במהירות את המטבעות והחל לצעוק: "איפה המטבעות החסרים? גנב! אני כבר אלמד אותך לקח!" למחרת הגיע שליח מטעמו של השופט עם זימון לדיון באשמת גנבת שבעה־עשר מטבעות מהשקיק.
לפני השופט הצהיר בנו של הזקן בשבועה ששקיק עור נעלם ממכתבתו. "זה היה ביום שצ'ינג בא לבקש עבודה", הצהיר יאמוטו. "ולמחרת הופיע הגנב הזה ואמר ש'מצא' את השקיק ושאל אם מישהו איבד אותו. כשהחזיר לי אותו מייד בדקתי את תוכנו וגיליתי שגנב שבעה־עשר מטבעות זהב!"
השופט הפנה את מבטו לעבר הנער: "מה יש לך לומר, צ'ינג? ההאשמה נגדך חמורה מאוד!" "אדוני השופט, לא גנבתי דבר. מצאתי את השקיק ברחוב. לא ידעתי שבעליו הוא אדון יאמוטו. אומנם פתחתי את השקיק וגם בזבזתי חלק מהכסף על אוכל וצעצועים לאחיי, אבל אלה היו רק שני מטבעות ולא שבעה־עשר", התייפח הצעיר. "איך יכולתי לקחת שבעה־עשר מטבעות אם בשקיק שמצאתי לא היו יותר מחמישה־עשר מטבעות? אני לקחתי רק שני מטבעות, אדוני השופט, שניים בלבד!"
"בוא נראה!" אמר השופט. "כמה מטבעות היו בשקיק שהוחזר?" "שלושה־עשר", ענה התובע "שלושה-עשר", אישר צ'ינג. "וכמה מטבעות היו בשקיק כשאיבדת אותו?" שאל: "שלושים, כבודו", ענה יאמוטו. "האם אתה נשבע שבשקיק היו שלושים מטבעות כשהיה על מכתבתך?" חקר השופט. "כמובן!" אישר יאמוטו. השופט דפק בפטישו על השולחן ופסק: "אין לי סיבות להטיל ספק בדברי אדון יאמוטו כשהוא נשבע שאיבד שקיק עם שלושים מטבעות כסף". יאמוטו חייך ברשעות כלפי צ'ינג ואמו. "אף על פי כן, צ'ינג הצעיר טוען שמצא שקיק ובו חמישה־עשר מטבעות", המשיך השופט, "ואין לי סיבה להטיל ספק גם בדבריו…"
באולם השתרר שקט, והשופט המשיך: "בשל כך, ברור לבית המשפט שהשקיק שנמצא והוחזר אינו השקיק שאבד לאדון יאמוטו, ומסיבה זו לא קשור לתביעה נגד צ'ינג. עם זאת, תלונתו של התובע תתויק, ולידיו יימסר כל שקיק שיימצא ויוחזר בימים הקרובים, שתוכנו המקורי הוא שלושים מטבעות כסף…" השופט חייך ומבטו פגש בעיניו אסירות התודה של צ'ינג.
"ובאשר לשקיק הנוסף הזה, איש צעיר… באשר לשקיק של חמישה־עשר המטבעות, אני חייב להודות שאיש טרם תבע אותו, ובהתחשב בנסיבות שיש לפנינו…" אמר השופט ולכ
סן מבט רב־משמעות לעבר אדון יאמוטו, "אני חושב שלא סביר שמישהו יתבע אותו. לכן, לפי הבנתי אני מכריז על השקיק כרכושו של המוצא. ומאחר שאתה מצאת אותו, צ'ינג, הוא שלך!" יאמוטו שמע את הדברים והחל להחוויר. "אבל כבודו…" החל לומר יאמוטו. "דממה!" הורה השופט. "התיק סגור!"
***
בפרשתנו מואשמים השבטים כי גנבו את הגביע של יוסף, מה שמאלץ אותם לחזור למצרים. אבל רק לאחר מכן הם מגלים כי יוסף הטמין זאת באמתחתם. הסיפור הזה מלמד בין השאר כי הדברים שאנחנו רואים ואנחנו חושבים שאנחנו מבינים יכולים להיות שונים מאוד מהמציאות האמיתית, ובסופו של דבר, דברים שחשבנו שהם לרעתנו, יכולים להתברר כחלק מתהליך שנועד לטובה ולברכה.
