במשך שנים ארוכות עבד אגרון בחצרו של המלך שאביש, ששלט על הממלכה ביד רמה. אגרון נהנה ממשרה חשובה בחצרו של המלך, וכולם קראו לו 'המעריך', מכיוון שתפקידו היה לדעת להעריך את הסחורות שהגיעו לחצר הארמון, את התשלום בעבור הסוסים והפילים שרכש המלך עבור צבאו הגדול, את ערכם המדויק של תכשיטי הכסף וזהב שנרכשו וכדומה. אגרון היה אדם ישר במיוחד, ומחירים הגונים שולמו תמיד לספקי החצר.
אבל היה אחד שלא היה מרוצה מעבודתו של אגרון – המלך שאביש. אף שהיה מלך עשיר, היה חמדן ובעל עין צרה. לא פעם הוא הביט בעיניים עקומות על יושרו של אגרון. "אני מפסיד כספים רבים", חשב לעצמו. "אילו לא היה לי מעריך ישר כמו אגרון, ייתכן שהייתי מרוויח כסף רב יותר!"
באחד הימים הגיע לחצר הארמון אדם נבער מדעת שנקרא מיגל. למזלו, בדיוק כאשר הוא התווכח עם אחד משומרי הארמון והביע את 'ידענותו' בענייני משא ומתן, עבר שם המלך והבחין שהוא מעריך דברים אחדים. "אמור לי בבקשה, האם אתה מומחה בהערכת דברים?" שאל המלך. "בוודאי!" השיב מיגל, שטיפשותו מנעה ממנו לומר את האמת למלך. "אם ככה, בוא לכאן החל ממחר ותחליף את המעריך הקיים שלי בתפקידו!" אמר המלך בסיפוק ושמח שסוף סוף מצא מחליף לאגרון הישר וההגון. כך פוטר אגרון מתפקידו מבלי הינד עפעף.
מהיום שלמחרת החל מיגל לקבוע מחירים לסוסים ולפילים, לזהב ולתכשיטים. הוא כמובן לא ידע להעריך את המחיר ולכן קבע את מידתם לפי ראות עיניו. הספקים ההמומים נאלצו למכור את הסוסים שלהם לפי המחירים המגוחכים שקבע ולקבל אותם ללא תמורה נוספת.
באחד הימים הגיע לארמון סוחר סוסים שסיפק לפי דרישת שר הצבא כמות של חמש מאות סוסים. הוא הופיע לפני מיגל שקבע כי התמורה עבור חמש מאות הסוסים היא מריצת אורז אחת בלבד.
"מריצת אורז אחת??" שאל הסוחר ההמום, ומיגל השיב בביטחון עצמי מופרז: "זה המחיר שקבעתי שאתה תקבל תמורת הסוסים שלך. כעת לך לקבל את התמורה ועזוב את המקום!" סוחר הסוסים, אשר הבין שהוא הולך להפסיד את כל כספו בעסקה עם המעריך הטיפש, הלך בדמעות לביתו של אגרון, פנה אליו ואמר: "עזור לי ידידי! המעריך החדש קבע בטיפשותו שעליי לקבל עבור חמש מאות הסוסים מריצת אורז אחת בלבד. מה עליי לעשות כדי לקבל את הכסף המגיע לי?"
אגרון הבין במה מדובר ואמר לסוחר: "לך כעת ותקנה מתנה יפה למעריך, לאחר מכן תאמר לו: 'אמרת שהסוסים שלי שווים מריצת אורז, האם תסכים לדעת להעריך את שווייה של מריצת אורז ולומר זאת כשתעמוד ליד המלך?' אני בטוח שהוא יסכים לעשות זאת".
סוחר הסוסים הלך וקנה למיגל מתנה יפה, לאחר מכן הלך לארמון והעניק לו את המתנה וביקש ממנו להעריך את שווייה של מריצת האורז ליד המלך. מיגל, שלא היה חכם במיוחד, הסכים לעשות זאת, וכך התייצבו שלושתם לפני המלך – סוחר הסוסים, מיגל ואגרון, המעריך הקודם. "מלכי היקר, תודה רבה שהסכמת לקבל אותי. הבנתי שהמעריך שלך העריך את שוויים של חמש מאות הסוסים שהבאתי לארמון במריצת אורז. האם המלך יוכל לבקש ממנו שיעריך מה שווייה של מריצת האורז?"
המלך הנהן בראשו בהסכמה ופנה למיגל: "מה שווייה של מריצת האורז שנתת לסוחר כנגד הסוסים?"
"מידת אורז אחת שווייה כמו כל עיר הבירה שלך!" אמר מיגל בחשיבות עצמית, ואילו כל היועצים והשרים שנכחו במקום ספקו את כפיהם ואמרו: "איזה טיפש המעריך הזה! הוא קיבל משרה כה חשובה, והוא מעריך את שווייה של עיר הבירה שלנו במידת אורז אחת!"
המלך שאביש התבייש מהמעריך הטיפש וגירש אותו לביתו, לאחר מכן פנה אל אגרון שנכח במקום ואמר לו: "תפקיד המעריך פנוי, עליך לא היו תלונות בעבר. האם תרצה לחזור לתפקידך הקודם?"
אגרון קד בפני המלך ואמר: "אשמח לחזור לתפקידי, מלכי היקר. אני חושב שכדי לדעת להעריך, צריך מישהו שיודע להעריך באמת מה השווי של כל דבר ולדעת לשלם עליו כראוי. כמו כן, עליי לדעת לתת הזדמנות גם לאלו שבאים לפניי, לקבל את מה שמגיע להם באמת…"
בראש השנה כולנו מתייצבים לפני הקב"ה, מלך רם ונישא, בוחן כליות ולב, ועומדים לדין על מעשינו לטוב או למוטב במשך כל השנה. אבל להבדיל מבני אדם, שיכולים לטעות בהערכתם, הקב"ה יודע להעריך במדויק גם את הכוונות שהיו בליבנו, להעריך במדויק מהו השכר המגיע לנו בעבור השנה האחרונה ולדון אותנו לחיים טובים ומאושרים.
