האוויר היה חם ומחניק, אגלי זיעה נטפו ממצחו של החאן והוא ואשתו נפנפו ללא הרף על מנת לגרש את הזבובים הרבים שחגו סביבם. "מדוע אנחנו יושבים כאן, אולי ניכנס פנימה לתוך הארמון המוצל?" פנה החאן לאשתו בזעף. "חשוב לי שאנחנו נהיה מעורבים במתרחש ברחבי העיר, תראה את כל עוברי האורח העמלים בעבודת יומם, את עוברי הדרך ואנשי הארמון. איזו תועלת תהיה לנו אם נשב בארמון המוצל במשך כל הקיץ?" הסבירה האישה בטוב טעם והחאן ניגב בפעם המי יודע כמה את מצחו המיוזע והמשיך לנפנף במרץ.
באותם רגעים עבר במקום לזאר הנפח, כאשר הבחין בחאן ואשתו שיושבים בקדמת חצר הארמון ומביטים במתרחש עלה במוחו רעיון. "אני עובד כל כך קשה על כלי הברזל בנפחייה והם יושבים להם בשמש, אולי אביא לחאן מתנה והוא יביא לי קצת כסף בתמורה?" הוא הסתובב וחזר לעבר השוק במרכז העיר, רכש חבילת תפוחי עץ גדולים אדומים ויפים, סידר אותם על צלחת יפה וחזר לעבר הארמון. הוא ביקש מהשומר להיכנס פנימה, נעמד לפני החאן ואשתו כשהוא קד קידה עמוקה והגיש להם את הצלחת עם התפוחים. "אדוני החאן הגדול, אין לי מתנה טובה יותר מזאת מאשר להעניק לך את התפוחים האלה כאות הוקרה על מסירותך למעננו אזרחי העיר!"
חיוך גדול עלה על פניו של החאן, ואשתו של החאן שהייתה מוקסמת מדבריו של לזאר הנפח ציוותה מיד על המשרת לתת לו במתנה חמש מאות דינר זהב, החאן קצת הופתע בהתחלה לראות את המתנה הנדיבה אבל כדי לא להרגיש נחות מאשתו, ציווה על המשרת לתת ללזאר הנפח חמש מאות דינר זהב נוספים.
לזאר קד בפני החאן ואשתו ויצא מחצר הארמון כשהוא עליז וצוהל על הרעיון המבריק שעלה במוחו ועל המתנה הגדולה שקיבל בתמורה, הוא הגיע לביתו בצעדי ריקוד אלא שאז פגש אותו שכנו העשיר וצר העין – עודאי. "מה קרה היום שאתה רוקד, לזאר?"
"קיבלתי אלף דינר זהב מהחאן!" השיב לזאר בחיוך רחב, עיניו של עודאי הצטמצמו בפליאה והוא שאל: "ככה פתאום החאן מחליט לחלק דינרי זהב?"
"לא, הבאתי לו מתנה צלחת של תפוחי עץ אדומים" אמר לזאר והמשיך הלאה לעבר החצר שלו. עודאי המשיך ולבהות בו גם אחרי שלזאר נכנס לביתו. "כנראה שדעתו של החאן השתבשה עליו היום" חשב לעצמו. "אני אביא לחאן כד זהב גדול, על כד שכזה הוא בוודאי יעניק לי עשרת אלפים דינרי זהב!"
הוא סחב את כד הזהב הגדול והכבד שעמד בסלון הבית, העמיס אותו על העגלה ויצא בצעדים מהירים לכיוון ארמונו של החאן, כשהגיע לשם, ביקש מהשומר להיכנס פנימה ניגש לכיוון החאן ואשתו ואמר: "אדוני החאן, הבאתי לך מתנה!"
"המתנה הזאת עבור מה היא הגיעה לכאן?" ביקש החאן לברר, ואילו עודאי שלא היה חכם במיוחד השיב: "עבורך אדוני החאן, שמעתי שאתה אוהב מתנות!"
"חשבתי שהמתנה הזאת נועדה אליי, בגלל המתנה שאני נתתי לך קודם לכן!" אמר החאן בכעס ועודאי לא הצליח להבין על מה הוא מדבר. "אני לא מבין אדוני החאן, לא נתת לי כלום!" החאן שמע את הדברים ופניו קדרו, "לא נתתי לך כלום?!" צעק בחמת זעם. "עצם זה שאתה גר בעיר שלי, רק על זה אתה צריך להודות! אתה גר בעיר שלי, החיילים שלי שומרים עליך, דואגים לך להכול ואתה אומר שלא קיבלת ממני כלום?!"
עודאי המבוהל שתק וחשש לפצות את פיו, ואילו החאן ציווה: "קחו את העשיר הטיפש הזה שלא יודע להעריך, שימו אותו בתוך כד הזהב שלו ותעמידו אותו בכניסה לחצר במשך שלושה ימים כדי שכל מי שעובד ברחוב הראשי יוכל לזרוק עליו את האשפה!"
"רחמנות, אדוני החאן. אני לא התכוונתי לפגוע בך, חלילה!" נפל עודאי לרגליו של החאן בדמעות, אבל החאן לא חנן אותו אפילו במבט. "אנשים שלא יודעים להעריך את מה שהם מקבלים, לא צריכים להתגורר בעיר שלי. ולכן מיד בתום העונש שלך, החיילים שלי יאספו אותך ואת בני ביתך ויגרשו אותך מהעיר! אני לא צריך את המתנות שלך, אני צריך רק אזרחים שיודעים להעריך את הטובות שאני עושה להם במשך כל הזמן!"
"אבל גם החבר שלי הביא לך מתנה!" התחנן עודאי. "בסך הכול רציתי להביע את הכרת תודתי כלפיך!" אבל את החאן זה רק הכעיס יותר. "החבר שלך אמנם הביא מתנה עלובה, אבל המילים הטובות שלו היו שוות הרבה יותר מכד הזהב שלך. אני לא צריך תפוחים או כד מזהב, אני צריך רק לדעת שיודעים להעריך את מה שאני עושה עבור האנשים שלי לאורך כל הדרך…"
בחג השבועות שאליו אנחנו מתכוננים במשך ארבעים ותשע ימי ספירת העומר, אנחנו חוגגים את קבלת התורה לעם ישראל. בסופו של דבר, הבורא לא צריך שנחגוג ונציין את קבלת התורה, אלא שבעיקר נדע להעריך ולקבל כראוי את המתנה הגדולה שקיבלנו – את התורה. אם נדע להעריך כראוי את המתנה הגדולה שקיבלנו, אין ספק שנקודת המבט שלנו על החג תשתנה לחלוטין, ונבין עד כמה חשובה וחיונית עבורנו התורה בכל תחומי החיים.