"יאיר, איך אתה מתכונן למבחן?" עיניו היוקדות של המורה חנוך תפסו אותי על חם בעיצומו של שיעור התגבור בתושב"ע, כשאני מחפש במה להתעסק ונובר במעמקי הקלמר. לא היה לי הסבר הגיוני מדוע אני שורף זמן במקום לחזור על השאלות. האמת היא שאני מתנהל בצורה הזאת כבר שנים – תמיד אני מחכה לרגע האחרון וסומך על האינטואיציה והיכולת השכלית שלי שיעזרו לי להסתדר ולהצליח. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים, והדבר האחרון שעניין אותי היה הבגרות בתושב"ע שהתקרבה בצעדי ענק.
המורה חנוך התקרב אליי והיה נראה מתוסכל מתמיד. "יאיר, תסביר לי אחת ולתמיד למה אתה מחפש כל הזמן קיצורי דרך? הייתי נוטה לחשוב שאתה פשוט עצלן, אם לא הייתי מכיר אותך. מהיכן האדישות הזאת?" שתקתי. ידעתי שהוא צודק, אבל כל תירוץ שאומר לא יתקבל אצלו.
"זאת הפעם האחרונה שאני מעיר לך!" סיים המורה חנוך את המקלחת הקרה שהעניק לי. "תתמקד בחזרה על שאלות, אתה לא שונה מאף אחד כאן בכיתה!"
יומיים לאחר מכן ניגשתי למבחן. השאלות לא היו קלות, אבל כמו תמיד הסתדרתי איכשהו. חיברתי פיסות מידע, וניצלתי את שאלות הרשות. התוצאה כמובן הייתה בהתאם, קיבלתי ציון 'עובר'. ניחמתי את עצמי שלכל הפחות עברתי את הבגרות ולא נזקקתי למועד ב', אבל בתוך הלב הרגשתי את תחושת התסכול והאכזבה המוכרות לי משכבר.
הסיפור שלי מתחיל בגיל אחת עשרה. אז, באספת ההורים שלקראת סוף השנה, הציע המורה להוריי לקחת אותי לאבחון בעקבות התזזיתיות שלי. ההורים שלי לא הזניחו את דברי המורה ולקחו אותי לאבחון. ואכן, התגלתה אצלי אבחנה של הפרעת קשב וריכוז ואימפולסיביות – ADHD – הוריי ניסו בהתחלה טיפול תרופתי, אבל אני התחמקתי ממנו מהר מאוד כי הרגשתי איך התרופה 'מכבה' אותי ומשפיעה עליי לרעה.
התעקשתי שלא להמשיך בצריכת התרופה, ובד בבד עשיתי מאמצים גדולים להראות להוריי ולמחנך שאני בסדר גמור. מאז חלפו שנים, עד שפיתחתי לעצמי מנגנוני הפעלה שיעזרו לי בהתמודדות עם ההפרעה, שלא נעלמה אלא רק התגברה משנה לשנה. לפני כמה חודשים קראתי מאמר על הפרעות קשב וריכוז, ובו מתואר כיצד ילדים המתמודדים עם הפרעות קשב יש להם יכולת מדהימה לברוח ממצבים שדורשים מהם התמודדות עם עומס רגשי ושכלי.
הילדים תמיד ימצאו את הדרך להתחמק מסיטואציות מאיימות, וקשיים רבים שנעים סביב הפרעת קשב – נובעים בדרך כלל מקושי תפקודי לקוי שגורם לתופעות התנהגותיות שמאפיינות היפראקטיביות או קשיי קשב. לא בטוח שאכן טיפול תרופתי תמיד יכול להעלים את הבעיה אלא רק להרדים אותה במקרה הטוב, לכן במקרים רבים נצרכת עבודה אישית של הילד עצמו כדי לאתר את לקות הלמידה, לרכוש את הכלים להתמודד מולה ולנצל את היכולות המיוחדות שהיא מקנה במהלך החיים.
עבורי זאת הייתה הפתעה. פעם ראשונה שיכולתי להסתכל על המגבלה שלי מבלי להתכחש אליה ולהתעלם ממנה. אבל כעת, הכאב שניכר בין המילים של המורה חנוך הכה בי כמו רוח קפואה בפנים. גם הציון שקיבלתי רק גרם לי להעצים את התחושה הלא טובה בהתעלמות שלי מהבעיה ובניכור ממנה.
פתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות נוקבות: הרי ניחנתי בכישרונות טובים שאינם מנוצלים דיים. ויותר מזה – התהליכים שלמדתי לקצר לעצמי נראו לי ביום בהיר כמו קביים שקשורים לאדם בריא. רק אז חלחלה בי ההבנה שאני לא יכול לעזור לעצמי ללא סיוע חיצוני. התחלתי להפנים את העובדה, ששינוי אמיתי יתחיל להתחולל ביום שאסכים לטפל במגבלה הזאת בצורה יסודית וכנה, שתוכל להעניק לי את הכלים להתמודד ולנצל אותה כראוי במשך החיים.
