"אתה חייב לבוא איתנו, טום! חשבנו שאתה תהיה המתורגמן שלנו!" ראנדי וסרגיי היו מתוסכלים, אף שהתאמצו לא להראות זאת כלפי חוץ. אבל טום חייך והסביר: "אומנם אני מכיר את התושבים ודובר את השפה, אבל אני חייב להשלים כמה מבחנים, אחרת התואר שלי יידחה לשנה הבאה. אני אגיע אחרי שבועיים שאתם תהיו בכפר, ובוודאי אתם כבר תסתגלו עד שאני אגיע…"
"יש לך לפחות לתת לנו כמה טיפים משמעותיים?" שאל ראנדי. "אין הרבה מה לומר מעבר למה שכבר שמעתם בקורס ההכשרה…" אמר טום. "המקומיים לא מבינים מילה באנגלית, וכל השיח איתם מתנהל בעזרת סימנים ובעזרת מילים שתלמדו עם הזמן. הצעירים מתבטאים בקלות עם סימני ידיים, את המבוגרים קשה מאוד להבין. וזה מבאס, כי ראש הכפר תמיד מזמין את הסטודנטים החדשים שמגיעים לסעודה רשמית אצלו בבקתה".
"דבר נוסף", המשיך טום, "קחו איתכם דברים שאצלנו הם מובנים מאליהם, אבל שם הם אוצרות של ממש, לדוגמה: משקפי שמש ישנים, סכו"ם ממתכת, תרופות פשוטות נגד כאבים, מברשות שיניים. הדברים האלו יכולים לשמח מאוד את התושבים".
שבועיים מאוחר יותר הגיעו ראנדי וסרגיי עם שמונה סטודנטים נוספים אל הכפר הנידח שבאפריקה. מאחר שגרעין הסטודנטים החל לבנות את תשתית המים לכפר כבר לפני חצי שנה, הם לא היו צריכים להשקיע מחשבה בתכנון אלא בעיקר בתפעול הבנייה ובמציאת פתרונות לוגיסטיים לבעיות שצצו בשטח תוך כדי עבודה.
בערב הראשון ערכו לכבודם בני הכפר קבלת פנים מרשימה. וכפי שטום תיאר, הם הצליחו להסתדר לא רע בעזרת סימני ידיים וקולות וכבר החלו לרכוש לעצמם ידידים מקומיים שהיו בערך בני גילם. אחד מהם עשה כמה תנועות לעברם בסבר פנים רשמי, והם הבינו שהוא מתאר אדם חשוב ואז הוא סימן שינה ויקיצה. "מחר בבוקר אחרי שנקום, ניפגש עם ראש הכפר!" הכריז סרגיי בהתלהבות כשהיה הראשון להבין את משמעות המסר. הבחור המקומי שמח מהתלהבותם וסימן תנועות של אוכל. "כמובן", אמר סרגיי לחבריו, "זו לא סתם פגישה אלא סעודה רשמית אצל ראש הכפר!"
למחרת בבוקר קמו הסטודנטים וחיכו שיקראו להם. לאחר רבע שעה הגיעו שני נערים וסימנו להם להתלוות אליהם. החבורה צעדה בין בקתות הכפר, ולראשונה הבינו האורחים עד כמה הכפר גדול ועד כמה תשתית המים והביוב שהם בונים תוכל לסייע לתושביו הרבים. בשלב מסוים הם החלו לעלות במעלה גבעה שבראשה נראתה בקתה עתיקה, שהיה ניכר שהשקיעו בה רבות. הקירות היו מלאים במסכות עץ מגולפות ובקרניים של חיות. "אפשר להתווכח לגבי העיצוב ושילוב הצבעים", אמר ראנדי, "אך אין ספק שהמקום הזה מרשים!"
כשהוכנסו פנימה השתכנעו מייד שהדבר המרשים ביותר איננו אחד הקישוטים אלא ראש הכפר עצמו. מצד אחד ניכר היה עד כמה הוא זקן ובא בימים, מצד שני הוא היה נראה חד וצלול מחשבה, עד שהם הרגישו כאילו הוא סורק כל אחד מהם בעיני רנטגן. הוא סימן להם בידיו לשבת, והם מיהרו והתיישבו מולו על המחצלת. מלוויהם קדו לפניו ויצאו החוצה, משאירים אותם לבד עם ראש הכפר.
ראש הכפר אכן מיעט בתנועות, ובזמן שהמלווים חזרו – הפעם עם צלחות עמוסות בפירות חתוכים ובדגים – הוא ישב ללא תזוזה. רק כשהמלווים יצאו סופית הוא פנה אל חברי המשלחת וסימן דבר אחד בלבד: הוא הצביע לתוך פיו. הוא גם אמר כמה מילים, אבל הם לא הבינו את כוונתו. "אני גאון!" צעק ראנדי בחיוך. "הבנתי מה הוא אומר! הוא רוצה שנאכל!" הסטודנטים צחקו, אבל להפתעתם, ברגע שהסטודנט הראשון נגע באוכל – ראש הכפר מיהר לסמן להם "לא!" באצבעו. הוא שב והצביע על פיו ודיבר באותה שפה שלא הכירו. הם ניסו שוב לאכול, והוא הבהיר להם שלא זאת כוונתו. "זה מייאש!" אמר סרגיי. "חבל שטום לא כאן כדי לתרגם עבורנו…"
לאחר כמה דקות ארוכות ומייגעות התייאש ראש הכפר. הוא נעמד ועשה להם שוב סימן של אצבע לכיוון הפה. הם היססו מעט ואז… האמיץ הראשון לקח מהאוכל. ראש הכפר חייך וחיכך את ידיו בהנאה, כל היתר קיבלו בשמחה את האישור והצטרפו לסעודה. בערב, כאשר הם חזרו לבקתה שבה התגוררו, התיישבו כולם וניסו להבין למה התכוון ראש הכפר. לאחר דיונים ארוכים וניסיונות עקרים הם התייאשו מלהבין את כוונתו והלכו לישון.
בימים שאחר כך הם לא פגשו שוב את ראש הכפר. הם הבינו שהוא כמעט לא יוצא מביתו. אומנם הם נשארו סקרנים לגבי התנועה המוזרה, אבל המשיכו בעבודתם וסייעו בבניית התשתיות.
יומיים לפני סיום שהותם בכפר הגיע טום והתקבל בכבוד מלכים על ידי התושבים. הוא הוזמן להגיע אל ראש הכפר. "טום, אתה יכול לבדוק מה הוא רצה מאיתנו?" אמר לו ראנדי, וטום הבטיח לבדוק. כשיצא היה חיוך רחב על פניו, וברגע שהתרחק מהדלת הוא פרץ בצחוק מתגלגל. "ראש הכפר רצה לומר לכם לפני האוכל שהוא רוצה כדור נגד כאבים. כבר שבועיים שיש לו כאבי שיניים, הוא בסך הכול רצה מכם כדור אופטלגין…"
בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את מצוות פרה אדומה, שהיא חוקה שנצטווינו בה מאת הבורא, בלי להבין את משמעות המצווה. אבל עלינו לדעת, שגם כשאיננו מבינים את המשמעות, תמיד יש משמעות נסתרת ופנימית שחבויה מאיתנו ושלא זכינו עדיין להבין אותה. ולכן, אף שאיננו מבינים כל מצווה ומצווה, עלינו לקיים אותה בשמחה כפי שנצטווינו מאת הבורא.
