להכיר את היכולות

מבט אל החיים

המוסד האקדמי הגבוה ללימודי משפטים היה המקום שאליו נכסף כל תלמיד תיכון בעיר ליגיטון. כל תלמיד שהצליח להתקבל ללימודי המשפטים באוניברסיטה המרכזית, שמו היה נישא בפי כול בהערכה. מכובדי העיר היו מגיעים לטקס הפתיחה של הסמסטר הראשון בכל שנה ומקבלים את תלמידי המחזור החדש במחיאות כפיים סוערות.
מן העיר ליגיטון היו יוצאים המשפטנים הטובים ביותר בכל המדינה, והם היו מאיישים את כל בתי המשפט בערי האזור.

 

כששמעו בעיר שאורל מינרון התקבל ללימודי המשפטים, עצרו כולם את נשימתם לרגע קל. אורל היה ידוע בחוכמתו הגדולה, אך יותר מכך, היה ידוע בשימושו בשכלו למעשי קונדס. יחד ע

ם אורל התקבל ללימודי המשפטים גם חברו הטוב, רז, שהיה שונה מאורל – הוא היה שקט ורציני.

בשבועיים הראשונים של הסמסטר היה אורל תלמיד למופת. מחברותיו וספריו היו מסודרים, ומוחו עסק בלימודים במרץ. אבל שבוע לאחר מכן הוא כבר הושעה מהלימודים בפעם הראשונה.
"אורל!" נזף בו רז. "שנינו יודעים שאתה חייב לשמור על המקום שלך כאן. אם לא, אין לך מה לעשות בליגיטון, תיאלץ לחפש לך מקום אחר!"
מעולם לא הורחק תלמיד מהמוסד האקדמי, מכיוון שאף תלמיד אחד לא העלה בדעתו לאבד את מקומובמוסד היוקרתי. "אל תדאג", אורל משך כתף בחוסר עניין. "הם יחזירו אותי, יהיה בסדר!"
רז נאנח. הוא מכיר את הסיפורים האלה עוד מימי התיכון, שאותם אורל שרד. אבל את הפרופסור ריאמנו, מנהל האוניברסיטה שלהם, יהיה לו הרבה יותר קשה לשרוד.
"רואה? חזרתי". אורל לחש את המילים אל תוך אוזנו של רז לאחר יומיים, כשהתיישב לידו בהרצאה, רגע לפני שהמרצה נכנס.
רז לא ענה. כפי שהוא מכיר את חברו, לא ירחק היום עד שהוא יושעה בפעם הבאה מהלימודים.

אורל הביט במרצה שנכנס לאולם. הוא נשען אחורנית, רגליו שלוחות קדימה, ראשו מונח על מסעד הכיסא, עיניו בוהות בתקרה. רז צבט אותו. "קום! ישעו אותך פעם נוספת!"
"הם לא יעשו את זה כל כך מהר. תירגע רז". אבל קולו של רז היה מיואש. "חבל שאתה הורס לעצמך", ואורל משך בכתפיו. "אני מקשיב בצורה מאונכת. דווקא ההרצאה שלו מעניינת!"
"אורל מינרון!" אורל פקח עין אחת, שולח אותה לעבר המרצה. "שב זקוף!" אורל הזדקף בעצלתיים. אבל שלוש דקות לאחר מכן הוא מצא את עצמו שוב שרוע על גבי הכיסא. אלא שהמרצה לא הבליג הפעם.
"אורל מינרון! התקבלת בזכות הכישרונות שלך, הציונים שלך היו מהגבוהים במחזור. חבל שאתה לא מנצל את היכולות שלך, צא כעת אל המנהל. הוא נמצא במשרדו, ספר לו מה קרה כאן בדקות האחרונות".
רז החוויר ואורל קם באדישות, יוצא מאולם ההרצאות לכיוון חדרו של פרופסור ריאמנו.
"כן, אורל". המנהל הבחין בתלמיד הניצב על פתח משרדו, מנחש לשם מה אורל נמצא כאן. "מה שלומך?"
"מעולה". אורל נע פנימה. "המרצה שלנו שלח אותי לכאן". המנהל הנהן בראשו ושאל: "מה קרה?"
"הקשבתי להרצאה שלו במצב מאונך על הכיסא". אמר אורל ובהה בתקרה.
"אתה מבין שזה לא יעבור בשתיקה. אם אני לא טועה רק היום חזרת משהייה של יומיים בבית", השיב פרופסור ריאמנו ונאנח. "שוב הנה שבוע הבא, אני רוצה אותך כאן. הנתונים שלך גבוהים. חשוב על המעשים שלך, על העתיד שלך, מינרון!"
אורל הנהן ויצא בחדווה מהבניין. הוא אוהב ללמוד, אבל יותר מכך הוא אוהב את החופש.
"חברים", אמר לחבריו בשעת לילה מאוחרת כשישבו לידו חמישה מחבריו לספסל הלימודים על הדשא מחוץ לביתו. "מחר חג המהפך. בואו נהפוך את אולם ההרצאות". בתחילה הם סירבו אבל הוא הצליח לשכנע אותם.
"מי עשה את זה?" פרופסור ריאמנו שנכנס לאולם ההרצאות נדהם ממראה עיניו, מבטו כמו ידע מי אחראי למהומה השולטת ונע אל אורל מינרון בשאלה שקטה. אורל לא הגיב, "זה אני!" קול שקט נשמע. זה לא היה אורל, זה היה רז.
"אני אשם". חזר רז על דבריו פעם נוספת, הוא ידע היטב שעל התעלול הנוכחי יסולק אורל לצמיתות מהאוניברסיטה. פרופסור ריאמנו קימט את מצחו בתהייה וסימן לרז לפסוע אחריו.
"אתה עשית את זה?" שאל כשהיו שניהם במשרד. "כן. סליחה פרופסור ריאמנו". רז השפיל את עיניו. "אתה מבין שעל דבר כזה אתה לא תוכל להישאר כאן". אמר הפרופסור ביובש. "זה תעלול נועז מדי כדי לקבל עליו עונש רגיל". רז שתק, מלחמה בליבו בין הדיבור לשתיקה. השתיקה ניצחה.
"זה לא הוא!" אורל ניצב מאחוריהם בפתאומיות. "זה אני, פרופסור ריאמנו. אני מצטער!"
מבטו של המנהל נדד בין שני התלמידים בהערכה שקטה, מנחש מי באמת האשם, מעריך את מעשי שניהם. "אורל, שים לב מה קרה כאן". הוא הניח יד על שכמו של אורל, ואת ידו השנייה הניח על רז. "אתה זכית בחבר טוב. חבר שמגן עליך מפני עצמך, שמור עליו!" הפרופסור חייך קלות. "אני מאמין שכעת, לאחר שרז נטל אחריות רק כדי שלא תיענש, תלמד את הלקח לפעם הבאה…"
"אני כבר את העונש שלי קיבלתי, פרופסור", נשמע שוב קולו של אורל. "עצם העובדה שרז היה מוכן שיסלקו אותו לצמיתות מהמוסד בשבילי, היה בשבילי העונש הקשה ביותר. אני אשנה את דרכי, זה לא יקרה שוב לעולם – אני מבטיח לכם!" חיוך עלה על פניו של פרופסור ריאמנו והוא סימן לשניהם לצאת מחדר המנהל.
*
יש מצבים שכוח הרס פנימי משתלט עלינו וגורם לנו לפעול בצורה שמזיקה לנו. כדאי שנקיף את עצמנו באנשים טובים שיעזרו לנו לשמור על עצמנו ויזכירו לנו באהבה מתי אנחנו עוברים את גבול הטעם הטוב. והכי חשוב שנזכור שדווקא האנשים שאומרים לנו את האמת הכואבת, הם אוהבים אותנו יותר מאלה שמעדיפים לשתוק בנימוס.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

מבט אל החיים

חמורים בתפקיד

מבט אל החיים

קפה על הקיר

מבט אל החיים

מבט מחדש

מבט אל החיים

חברה טובה

מבט אל החיים

מבט לעומק

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'