במשך שעות התאמץ מיילס להירדם, אך לשווא. ההתרגשות שאחזה בו לא אפשרה לו להירגע. 'מחר זה קורה', חשב לעצמו. 'מחר זה באמת קורה!' הוא הזדקף קצת והתבונן במדי העבודה המגוהצים שחיכו לו על הכיסא בפינת החדר. פעם נוספת הוא השתכנע שהוא לא הוזה ושמחר הוא אכן יהפוך לעובד מן המניין בארמון המלוכה.
כשהכריז השעון שהגיעה העת, קפץ מיילס מהמיטה, הזדרז להתארגן ולצאת לארמון. כשהגיע לשערי הארמון, קפא מיילס והביט לכל עבר. הוא עמד נדהם מול המבנה המרשים והגנים רחבי הידיים והמטופחים שהקיפו אותו, יחד עם חיילי המשמר המלכותי ומדיהם קורני ההוד. ההבנה שהוא עכשיו חלק מהדבר הגדול הזה הכתה בו לפתע במלוא העוצמה.
"סליחה, אדון, אתה שומע אותי?" קרא לעברו מישהו וגרם לו להתנער ממחשבותיו. "כן, אני איתך", מיהר מיילס לחזור למציאות. "אתה בטח מיילס…" ספק שאל ספק קבע האיש. "נכון", השיב מיילס, תוך כדי שהוא מזדקף ומיישר בידיו את המדים שלבש. "אני מישל", המשיך האיש, "אני רב המשרתים פה בארמון, ואעזור לך להיכנס לעניינים במהירות". מיילס פלט אנחת רווחה. "בוא אחריי. נערוך סיור מהיר בארמון", אמר מישל והחל להתקדם. "אני בטוח שבתוך כמה ימים נמצא את המקום המתאים בשבילך לעבוד בו", הוא הוסיף.
'כמה ימים' עברו. גם כמה שבועות עברו. אך 'המקום המתאים' למיילס טרם נמצא. בכל פעם שמישל הטיל עליו משימה, אפילו הפשוטה ביותר, גרם מיילס לדברים להשתבש. אחרי ששרף כמה חולצות של המלך במכבסה ואחרי שבמשך שבועיים שכח להשקות את הפרחים, אחרי שגורש מהמטבח בבושת פנים כשהתבלבל בין המלח לסוכר, ואחרי ששטף את הרצפה בשעה הלא־נכונה וגרם לאחד העובדים להחליק – התחיל מיילס להבין שרצף הטעויות שהוא מבצע עלול להוביל לאובדן מקום עבודתו בארמון. אבל הוא לא היה מוכן לוותר. 'לא עכשיו', חשב לעצמו, 'לא כשכבר הגעתי לפה…'
באחד הערבים תפס מיילס את מישל וביקש בעיניים דומעות: "בבקשה, עזור לי להישאר!" הוא התחנן, "אני צריך שתלמד אותי לעשות משהו אחד כמו שצריך… אני מבטיח להתאמץ, להתאמן, לא לוותר עד שאצליח". רחמיו של מישל נכמרו על הנער הצעיר והוא השיב לו: "בסדר. יש לי משימה בשבילך, אבל זו ההזדמנות האחרונה, מיילס. אם לא תבצע אותה כמו שצריך, לא אוכל להשאיר אותך פה, גם אם ארצה מאוד!"
כשסיים לשמוע על המשימה שקיבל, הבין מיילס למה מישל התכוון. בעוד חודש יתקיים בארמון כינוס של ראשי המחוזות בממלכה. עשרות אנשים מכל רחבי המדינה יגיעו כדי למסור למלך פירוט על הנעשה באזור שהם מופקדים עליו. את היום העמוס תחתום כמובן ארוחה חגיגית בהשתתפות המלך והשרים. כדי שהאוכל יוגש טרי וחם, צוות המטבח חייב לדעת איך מתקדמות השיחות של המלך, ומתי הן צפויות להסתיים. בדיוק כאן נכנס מיילס לתמונה: התקשורת בין האולם שבו ייפגש המלך עם ראשי המחוזות, ובין המטבח – תתבצע דרכו. אם הוא יפספס, המלך בעצמו יהיה מעורב בהליך הפיטורין שלו מהארמון.
במשך חודש שלם לא עשה מיילס דבר מלבד ההכנות למשימה שקיבל. הוא בחן את שלבי העבודה במטבח עד שידע בעל־פה כמה זמן לוקח להכין כל מנה, והכיר מקרוב את התפריט של הארוחה המלכותית שתוגש בסיום הכינוס. את הדרך מאולם הכנסים למטבח עשה מיילס מאות פעמים, ובכל פעם מדד במדויק את הזמן שהעביר בה. בלילות חשב מיילס על משפטים מתומצתים וענייניים שיוכלו להעביר את המידע הנדרש בצורה מדויקת, מהירה וקליטה. הוא הכין תוכניות גיבוי, וגיבוי לגיבוי. מול כל תרחיש אפשרי הייתה למיילס תוכנית שתציל את המצב.
היום הגדול הגיע. מיילס תפקד למופת, מקפיד להישאר מרוכז כל העת. ככל שהכינוס התקדם ושעת הארוחה התקרבה, הפכה העבודה של מיילס למאומצת יותר. בין כל המסרים שהעביר, שם מיילס לב שבכל כמה דקות ניגש אל המלך אחד מעוזריו ומוסר לו הודעה. עם כל הודעה שקיבל, פניו של המלך השתנו והרצינו. 'הסעודה מתוכננת להתחיל מייד כשתסתיימנה השיחות', חשב מיילס, 'סעודה כזאת בטח תארך כמה שעות…' המשיך מיילס לבנות לעצמו את התמונה. 'המלך בוודאי יהיה חייב להיות בה. אבל אני בטוח שזה הדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו'. המחשבות טרדו את מוחו של מיילס, עד שקיבל החלטה גורלית.
מיילס התחיל להעביר למטבח מסרים שיעכבו את ההכנות לארוחה. "הכנס מתארך באופן לא מתוכנן", הוא עדכן, "הגיעה משלחת נוספת שרק עכשיו נכנסה", המציא, בעוד שהכנס נמצא בדקותיו האחרונות. במקביל מיהר מיילס להציב ביציאה מאולם הכנסים שלט גדול שהכריז שהארוחה תתחיל רק בעוד שעה. כך במקום לדאוג שהסעודה תתחיל מייד כשהכנס נגמר, טרח מיילס להרחיק ביניהם.
כשהתגלה מה עולל מיילס, מיהר לקראתו מישל. "מה עשית מיילס?" זעק לעברו. "למה עשית את זה?? היית צריך לוודא ש…" מישל השתתק כשהמלך יצא מהאולם. "אני מתנצל על העיכוב בסעודה", מיהר מישל לומר למלך. "רצינו שהכול יעבוד כמו שצריך, פשוט…" שתק מישל והביט בעצב לעברו של מיילס. המלך פנה אל מיילס ואמר: "תודה רבה לך. אני אוודא שאתה מתקדם להיות אחד מעוזריי הקרובים". לפני שהספיק לשמוח על הבשורה, מיהר המלך לחדרו כפי שמיילס חשב שיעשה בהתאם לסבר פניו החמורות.
בפרשתנו אנחנו קוראים על המעפילים שביקשו לעלות הארץ בכוח, אחרי חטא המרגלים. ודווקא המעשה הזה, שעד לא מכבר היה נחשב לרצונו של הבורא, כעת נחשב לחטא. ללמדנו, שתפקידו של האדם אינו רק למלא את המשימות שניתנו לו, ולעמוד בהגדרות היבשות של התורה. אלא התפקיד העיקרי הוא להוציא לפועל את רצון הבורא. ובכל מהלך חייו, בכל פעולה עליו להתבונן היטב, לדרוש ולשאול כדי לדעת מהו הרצון האמיתי של הבורא, ולא מה הרצון האישי שלו.
