דממה מוחלטת שררה בחדר הפיקוד התת-קרקעי. עשרות מהנדסים ואנשי תוכנה ישבו מול המסכים הרבים, כשעל פניהם המרוכזות ניכרת הבעת דאגה אמיתית. מעליהם עמד ארי ברדסון – ראש החטיבה הארצית לענייני מודיעין וביטחון, והתבונן במסך הגדול שהציג את שכבות ההגנה על המתקנים האסטרטגיים במדינה נפרצות בזו אחר זו.
שעות ארוכות עמלו מתכנתי חטיבת המודיעין להגן על הנכסים האסטרטגיים מפני מתקפת הסייבר העוצמתית. ארי פלט אנחה חרישית ושב למשרדו. בקור רוח, כפי שלמד, החל לסדר בראשו את הסיטואציה המטלטלת. 'לפני שלוש שעות החלה מתקפת סייבר על הנכסים החשובים במדינה', שחזר את השתלשלות האירועים. 'פעלנו בהתאם לנוהל. הוכרז מצב חירום, וכעת כל אנשי החטיבה נמצאים בחדר הפיקוד בניסיון לבלום את המתקפה'. ארי נשם עמוק והמשיך, 'למרות המאמצים, המתקפה המשיכה וחדרה את שכבות ההגנה. נראה שזה רק עניין של זמן עד שמערכות הצבא, בתי החולים, מתקני החשמל והמים יושבתו לחלוטין'. בזמן אמת ארי לא ידע מה לעשות וכיצד יעצרו את המתקפה.
את מחשבותיו קטע לפתע צלצול רועם מהטלפון הנייד על שולחנו. שיחה מהבית. בעודו מתלבט אם נכון לענות כעת, אצבעותיו כבר קיבלו את השיחה. "אבא?" בקע קולה של ג'ני בתו הקטנה. "מה שלומך, ג'ני?" קרא ארי לתוך השפופרת. "למה עוד לא הגעת הביתה, אבא?" שאלה בישירות. ארי נזכר שברצף האירועים שכח לעדכן את משפחתו על מצב החירום. "נשארתי בעבודה כדי להכין לך הפתעה, ג'ני…" ענה, בעודו משחזר בראשו את תהליך קבלת ההחלטות הקריטיות במהלך המתקפה.
"אבל מי יספר לי סיפור לפני השינה? היום זה התור שלך, אבא!" ארי הביט דרך חלון משרדו וענה בקול רגוע: "את רואה את הירח מהחלון בחדר שלך, נעמי?" "כן", השיבה בקול מסוקרן. "גם אני רואה אותו עכשיו מהעבודה שלי…" אמר ארי, "אם שנינו רואים את אותו ירח, זה אומר שאנחנו בעצם לא רחוקים כל-כך". ארי השתתק, מאפשר למחשבותיה של בתו לצוף מאליהן. "זה אומר שתבוא עוד מעט?" שאלה נעמי. "זה אומר שאני אהיה איתך, לא משנה מה יקרה. גם אם לא אצליח להגיע עדיין, אני איתך!" אמר ארי, מדבר גם אל עצמו.
כשניתק את השיחה הקצרה, המשיך להביט בירח. 'איך הוא מצליח לזרוח ככה?' התרעם בקרבו אל מול מראה הירח המלא והזוהר מבעד לחלון, 'כאילו שום אסון לא מתקרב, כאילו הכול ממשיך כרגיל…'. רגע לפני שפנה לחזור אל חדר הפיקוד, הבזיק במוחו הפתרון שחיפש. "הירח!" קרא בקול, "הרי הוא לא באמת זורח!"
כשירד במהירות אל חדר הפיקוד, כבר הייתה בראשו תכנית פעולה שיש לה סיכוי להציל את המצב. הוא נכנס בדממה והכריז בקול בטוח: "תפסיקו לנסות לבלום את המתקפות עצמן!" ראשי הצוותים הרימו מבט תמוה אל ראש החטיבה. "התמקדו כולכם יחד אך ורק בהבנת מקור המתקפות!" המשיך ארי. הם הרימו עליו עיניים דואגות. כל הנוכחים בחדר הבינו את הסיכון שבפקודה.
בעוד המאמצים לאיתור מקור המתקפה התקדמו, הלכה ונחלשה האפשרות לבלום את ההתקפות המסוכנות. התראות נדלקו במסכים, נורות אזהרה אדומות החלו לאותת, וצפצופים מדאיגים נשמעו. ארי נעץ מבט במסך הגדול, עוקב בדאגה אחר המתקפה שפרצה קדימה בעקבות הוראתו. "יש לנו מיקום!" נשמעה קריאה מאחת הפינות בחדר. לאחר שעודכן במידע החדש, ארי יצא מהחדר וערך שיחת טלפון מהירה עם ראש ארגון הביון. "זה ודאי, ועליכם לפעול במהירות!" הורה לו. "יבוצע בדחיפות!" נשמעה התשובה מהעבר השני.
ארי חזר לחדר הפיקוד והמתין לצפות בהתפתחויות. אימה אמיתית ניכרה על פני כל הנוכחים שתלו כעת את מבטם במסך הגדול. אחרי כמה דקות, בדיוק כשנראה היה שהמערכה הוכרעה ועוד רגע יושבתו תנועת הרכבות ובתי החולים, החלו להיעלם פתאום סימני התקיפה בזה אחר זה ושכבות ההגנה חודשו.
לאחר קריאות השמחה ומחיאות הכפיים נשאו כולם את עיניהם אל ארי, מצפים לשמוע את דבריו. "האם מישהו כאן יודע כיצד הירח מאיר?" שאל כמו משום מקום. "האמת היא…" המשיך, "שהירח כלל אינו מאיר מעצמו. זו השמש שמאירה אותו, יש לאורו סיבה אחרת". ולמראה המבטים התמהים הסביר: "היינו עסוקים שעות ארוכות בניסיון להתמודד עם תסמיני המתקפה במקום לטפל בשורשה. כשהבנו שאיננו מצליחים להתמודד עמה ועברנו לטפל בה מהשורש, הצלחנו לסכל אותה!"
*
בפרשת השבוע אנו קוראים בהרחבה על דיני הצרעת וטהרתה. חז"ל מלמדים אותנו שהצרעת אינה מחלה רגילה אלא יש לה שורש וסיבה רוחנית פנימית שגורמת להופעה של נגעים חיצוניים על הבגדים, על הבתים ועל עור האדם. וכדי לטפל בבעיה אין צורך ברפואה קונבנציונלית, אלא בטיפול שורש רוחני שימנע את כל הסימפטומים הבעיתיים.
