ליווי צמוד

מייקל פתח את הבית חרישית, מקווה שכולם כבר ישנים. השעה הייתה שתיים אחר חצות. הוא איחר בשלוש שעות אחרי השעה שאביו דרש ממנו לחזור הביתה לאחר שבילה עם חבריו.
עיניו של מייקל הביטו סביב, ואנחת רווחה שקטה יצאה מפיו כשהבחין בשטח הריק – כולם אכן ישנים. הוא נשכב על מיטתו בכבדות. בעוד חמש שעות הוא כבר צריך לקום ללימודים, אם רק יצליח…
בפעם הבאה שפקח את עיניו ראה את אביו יושב על כיסא ליד מיטתו. הוא התיישב במהירות על המיטה ושפשף את עיניו במהירות. "אבא? מה השעה?"
"אחת בצהריים". אבא שלו נעץ בו מבט מאוכזב: "שוב יצאת עם חברים וחזרת מאוחר!" הוא קבע, יודע שהוא צודק. "דיברנו על הנושא הזה כמה פעמים, נכון? אסרתי עליך לצאת עד שעות מאוחרות כל כך".
"בסדר, אבא", אמר מייקל, חותם את דבריו בפיהוק מבטל. "המורה שלך התקשר אליי". אמר אביו בכעס. "אופס". מייקל, שכבר התרומם מהמיטה, התיישב בתנופה מול אביו. "מה הוא אמר?"
"שהציונים שלך במגמת ירידה". האב קיצר את שיחתו עם המורה למילים קצרות, מוסיף כמה משלו: "אם לא תתפוס את עצמך ותהיה רציני, בשנה הבאה לא תתקבל לאוניברסיטה!"
פניו של מייקל התכרכמו. המטרה שלו במשך כל שנות התיכון הייתה להתקבל לאוניברסיטה נחשבת. הוא לא יכול להרוס את סיכוייו דווקא בשנה האחרונה והקובעת.
אבא שלו הבחין בהבנה ובהשלמה שעלתה על פניו של מייקל. "מהיום אתה לא יוצא בערבים. שנינו יודעים עד כמה חשוב שתמשיך בלימודים, נכון?"
"כן". מייקל הנהן בעגמימות. "אבל אני רוצה לצאת".
"אבל אתה מבין שזה לא טוב לך, נכון?" אביו בירר בקוצר רוח קל. "עכשיו אני אומר לך חד משמעית – אם אמצא אותך יוצא עוד פעם בלילות, איאלץ להעניש אותך!"
"טוב". מייקל התרומם בעצלתיים מהמיטה. הוא ידע היטב שיהיה לו קשה לא לצאת בערבים. בדיוק הערב הם קבעו חגיגה רצינית, לרגל תחילת עונת המבחנים… יהיה לו קשה מאוד לוותר עליה.
ואכן, הוא לא ויתר על היציאה. עוד באותו ערב, שעות ספורות לאחר אזהרתו של אביו, הוא המרה את פיו ויצא מהבית עם חבריו. כשחזר באחת בלילה, המתין לו אביו מעבר לדלת.
"קבענו משהו". קולו של האבא היה מאוכזב, "סליחה אבא". מייקל מלמל והביט על אביו שחסם את הכניסה לבית. "אני… יכול להיכנס?"
"לא". אבא שלו אמר קצרות והניח תיק גב בין ידיו של מייקל. "תחשוב קצת על מה שעשית, כשתבין את חומרת המעשים שלך ואת חוסר ההיגיון שבהם – תחזור".
מייקל הביט באביו בעלבון והסתובב אחורנית. במשך שלושה ימים הוא סובב ברחובות. בתחילה חש רק כעס. כעס ועלבון, אך ככל שעברו השעות ושכך כעסו, התחיל להבין את אביו שבסך הכול רצה את טובתו.
הוא בהחלט היה צריך את הניעור הזה כדי לתפוס את עצמו ברצינות. הרי כולם יודעים שהשאיפה שלו היא להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, אך עם ציונים כמו שהוא מקבל כעת – אין לו סיכוי.
"תודה אבא", הוא מלמל לעצמו. "עשית את זה לטובתי. סליחה".
לפתע חש חיבוק עוטף את גופו הוא סובב את ראשו אחורה. עיניו נפערו כשהבחין באביו. "אבא? מה אתה עושה כאן עכשיו?"
"כן. זה אני!" אבא שלו חייך ונשק על ראשו. "אומנם קיבלת עונש ויצאת מהבית. אך כל עוד לא היית בבית, הייתי מאחוריך. גם אני לא הייתי בבית".
*
"ושב השם אלוקיך את שבותך" – אף שעם ישראל הם אלו שחטאו, ובשל מעשיהם חרב בית המקדש והם יצאו לגלות, הרי שהקב"ה נמצא איתם גם בגלות, ואין מנוחה לשכינה עד שעם ישראל יתפכח וישוב חזרה למצבו הטוב.