בניה היה אחד המורים הנערצים ביותר בבית הספר, גישתו החינוכית יוצאת הדופן של בניה והדרך שלו להגיע לכל תלמיד ותלמיד הייתה בבחינת משב רוח רענן בקרב אוכלוסיית ההורים שחוו כבר מורים וותיקים ונוקשים יותר, שהיו הולכים לפי הספר ופחות מצליחים להתחבר לדור הצעיר.
באחד הימים הגיע מנהל בית הספר לבניה ואמר לו: "תשמע בניה, הולך להגיע אליך לכיתה בשנה הבאה תלמיד מיוחד במינו, שכמעט רוב המחנכים שלו כבר התייאשו ממנו. ילד שכבר איבד לגמרי את האמון במערכת ובאמת שאני כבר לא יודע מה לעשות. אולי אתה היחיד שיוכל להצליח לפלס דרך אליו ולהתקרב אליו ולהשפיע עליו לטובה".
בניה הבין שיש לפניו אתגר מיוחד, אלא שבתחילת השנה כאשר פנה אל יאיר בחביבות והאחרון אפילו לא טרח להחזיר לו שלום, באותו רגע הבחין בניה שיאיר כולו משדר קור וריחוק. שפת הגוף שלו שידרה את המסר "עזבו אותי בשקט" החל מהדקה הראשונה שלו בכיתה. וכך חלפו להם שבועיים תמימים בכיתה, כאשר כמעט ואין הבדל בין המזגן בכיתה לבין יאיר שישב מכונס בתוך עצמו ועל פניו חוסר אכפתיות מוחלטת.
לאחר שבועיים החליט בניה שהוא חייב לפצח את הנפש המורכבת של יאיר ולכן קבע במיוחד פגישה עם ההורים של יאיר בבית קפה, אבל בצורה כזו שיאיר לא ידע שהוא נפגש עם ההורים שלו. הוא החל לתחקר את ההורים שלו, אלו תחביבים יאיר אוהב? האם הוא אוהב לשחק כדורסל / כדורגל? האם הוא אוהב לקרוא ובאופן כללי מהם החלומות שהוא היה רוצה להגשים והוא היה בטוח, שבעזרת המודיעין שאסף מהוריו של יאיר הגישה אליו תהיה הרבה יותר קלה.
במשך השבוע הוא ניגש ליאיר והעניק לו כדורסל מקצועי במתנה. יאיר מצדו אכן הופתע מהמתנה הבלתי צפויה ולא הבין מדוע המחנך שלו מעניק לו מתנה, אולם למרות הכול הוא לא שידר סימני התלהבות מיוחדים כלפי המחווה של המחנך שלו. בניה לא התייאש והחליט שהוא ממשיך לתת ליאיר תשומת לב אישית במיוחד: הוא ניגש אליו כמעט בכל הפסקה והתחיל לדבר איתו בכל פעם כמה דקות שיחות אישיות קצרצרות.
הוא שאל את יאיר איך הוא מרגיש עד עכשיו, ואיך לדעתו אפשר לעזור לו ומה הוא רוצה להשיג בשנה הזאת, מי החברים הכי טובים שלו ואיך הולך לו בכיתה מכל מיני בחינות.
יאיר מצידו הופתע מהצעדים הללו של בניה: מעולם אף מחנך לא השקיע בו בצורה כזאת ולא באמת התעניין בשלומו. תמיד הוא הרגיש שקוף ובגלל שהציונים שלו היו נמוכים, הוא היה בטוח שהוא לא באמת מעניין מישהו.
אבל בניה מצדו תמיד אמר ליאיר: "אני מאמין בך! ואני יודע שיש לך יכולות גבוהות!" אבל יאיר לא השיב לבניה על הצעדים בוני האמון הללו, פעם אחת הוא אפילו עשה מעשה קונדס חמור ושבר את הפלורסנט של הכיתה, מה שסיבך את בניה מול מנהל בית הספר.
בתגובה למעשה הקונדס, בניה כעס על יאיר ואמר: "לא יכול להיות שאני כל כך משקיע בך ומאמין בך, ואתה בתור תגובה לא רק שלא אומר לי תודה! אלא עושה מעשי קונדס שכאלו ומציג אותי – המורה שלך כחסר אחריות. אני חושב שאף פעם אף אחד לא האמין בך כמו שאני מאמין בך ואולי בגלל זה אתה מתנהג בצורה שכזאת". יאיר חשב רבות על מה שבניה אמר לו ובפעם הראשונה בניה הרגיש מבחינת יאיר, שאולי בכל זאת הוא הצליח לסדוק את החומה הסינית שבניה הקיף בה את עצמו.
השנה התקרבה לסיומה אבל בניה הרגיש תסכול ענק. הוא השקיע כל כך הרבה משאבים וכוחות נפש ביאיר ומהצד השני כמעט לא קרה כלום. נראה ששום דבר לא הצליח לחדור באמת את המעטפת הקשה של יאיר שהמשיך לשדר קור וניכור כלפי בניה.
בוקר אחד, הגיע גלבוע אבא של יאיר ואמר לבניה: "תשמע, אנחנו חייבים להודות לך על כל השנה הזאת, יאיר לא מפסיק לדבר עליך?"
"באמת?" שאל אותו בניה המופתע, "אבל הוא משדר כלפיי כל כך הרבה ניכור, אני כבר לא יודע מה לעשות". אבל גלבוע חייך: "אל תתרגש ממנו, הוא רק משחק אותה!"
בסוף השנה בניה החל לחלק תעודות לכל התלמידים, אבל כשהגיע ליאיר, הוא ביקש ממנו עט. בניה לא הבין מה הוא רוצה אבל יאיר יצא מהכיתה וחיפש עט. בניה המשיך בינתיים לחלק תעודות לתלמידים אחרים. ובינתיים יאיר חזר עם חיוך מסתורי על הפנים וכשהגיע תורו, הוא הגיש ליאיר מכתב שנכתב בכתב ידו: "אתה המורה הכי טוב שאי פעם היה לי! כל השנה שלי הייתה יוצאת דופן ואחרת רק בגללך. אני לא אשכח אותך בחיים!".
לאחר מכן הגיש יאיר לבניה שובר שמעניק למכונית שלו טיפול עשרת אלפים במוסך של גלבוע, אבא שלו. בניה לחץ בחום את ידו של יאיר ולא ידע כל כך איך להגיב, הוא חשב שיאיר הוא כמו החומה הסינית. שהוא קרחון, אבל התברר לו שהוא בעצם הצליח לגעת בנשמה שלו כמו שאף פעם אף אחד אחר לא נגע קודם לכן…
אחד מהמשפטים המפורסמים בחינוך אומר: זרעים עפים ברוח. כלומר אנחנו צריכים לעשות את שלנו ולזרוע את הזרעים ואף פעם לא נדע מתי הם ינבטו. אנחנו רק צריכים לזכור שמדובר בשאלה של 'מתי' הם ינבטו ולא של 'האם' הם ינבטו. זה יכול לקחת שנה, שנתיים, עשר שנים וגם חמישים שנה. אבל בסוף… בסוף זה יקרה ונוכל לראות את הפירות.
