משרד הפרסום של האחים וייס הוכתר שנה אחר שנה כמשרד המצליח ביותר, הודות לפרסום מקורי ויצירתי במחיר הוגן שהניב תוצאות. בצעירותם, כשפתחו האחים יצחק ואלעזר וייס דוכן קטן לשירותי הדפסה וחלוקת מודעות, הם לא שיערו את ממדי ההצלחה שמצפה להם. במהרה הפך הדוכן למשרד מסודר, חוזים נחתמו עם החברות המובילות בשוק, סניפים חדשים נפתחו ברחבי הארץ, והפעילות התרחבה אף למדינות נוספות בעולם. אחרי שנים של עבודה מאומצת ומושכלת, הוערך הונם של האחים וייס בעשרות מיליוני שקלים.
צביקה וייס, בנו של אלעזר, עשה את דרכו אל משרדי החברה של אביו. בהגיעו לקומת המשרדים, הבחין באדם זר יוצא ממשרדו של אביו. במבט מהיר הספיק צביקה לאמת את חשדותיו – נעליים ישנות, חולצה דהויה, תסרוקת מרושלת, וחבילת פוסטרים המיועדים לחלוקה תחת ידו. הזר חייך אל צביקה במבט אסיר תודה ומיהר לצאת מהמסדרון.
"הוא עשה את זה שוב…" מלמל צביקה ונכנס למשרד.
מאז ילדותו, חזר אביו באוזניו פעמים אינספור ש"כסף שמגיע לא ביושר הוא כסף ללא ברכה" וש"הכי חשוב להיות קודם כל בן-אדם טוב וישר". מאוחר יותר, כשהחל צביקה לעבוד במשרד אביו כבחור צעיר, גילה שמעבר להקפדה על הוגנות ויושר, אביו מעביר בכל חודש סכומי עתק לצדקה. מעולם לא נתקל צביקה במקרה בו השיב אביו את פניו של אחד המבקשים ריקם. אולם לצד מעשי הצדקה, אימץ אלעזר וייס מנהג קבוע – בכל פעם שהגיע נזקק לבקש כסף, הוא ביקש ממנו לסייע באיזו שליחות: "להעביר את החבילה לרחוב הבשן 34", "לבדוק האם כבר תלו את השלט החדש בצומת", או "למסור את המכתב למנהל בית הדפוס בבניין ממול".
בארוחת הצהריים התיישב צביקה לצד אביו ושאל: "למה אתה עושה את זה כל הזמן?"
רגע חלף עד שהבין אלעזר למה צביקה מתכוון.
"מה הבעיה עם זה?" הוא שאל. "כשמגיעים אנשים לבקש עזרה אני מתגייס ונותן מה שאפשר…"
צביקה גלגל עיניים. "אתה יודע שאני לא מתכוון לזה! למה אתה מבקש מהם לבצע כל מיני שליחויות, מטיל עליהם משימות… למה אי אפשר פשוט לתת להם וזהו?!"
אביו של צביקה בהה בו לרגע. "אני אחשוב על זה…" אמר, חותם את העניין וחוזר לארוחתו.
"אני לא מבין את זה," שיתף צביקה את אשתו באחד הערבים. "למה משרד גדול ומצליח כמו שלנו לא יכול להעסיק עובד נוסף שיבצע את כל המשימות האלה? זה פשוט לא מכבד את מי שבא לבקש עזרה, כאילו אנחנו מנצלים אותם," התרעם. "ולא משנה כמה דיברתי איתו על זה, הוא פשוט מתעקש לעשות זאת בכל פעם מחדש!"
צביקה צנח אל הכורסה בתסכול.
"אני בטוחה שיש לו סיבה טובה," השיבה אשתו. "כנראה שתצטרך פשוט להתאזר בסבלנות עד שתגלה מהי!"
צביקה נזקק להרבה פחות סבלנות משחשב. למחרת התקשר אליו אביו.
"מה שלומך צביקה?" שאל כמו תמיד.
"אני בסדר אבא…" השיב צביקה. "איך הייתה הפגישה עם מר בלמר?"
"בדיוק בגלל זה אני מתקשר," ענה אביו. "אני כנראה אתעכב פה יותר מהמתוכנן, ורציתי לבקש שתאסוף אותי בדרך לכנס הערב."
מבלי להתלבט השיב צביקה בחיוב. "בטח אבא, אני אתקשר כשאצא לכיוונך וניסע יחד."
באותו ערב נערך הכנס השנתי של החברה – ערב הוקרה והערכה לעובדים ולמשפחותיהם, שבו הכריזו על העובדים המצטיינים וחילקו שי לקראת החגים.
"נו, למה הוא לא זז?!" רטן צביקה אחרי כמעט רבע שעה שמשאית חסמה את דרכו. "לא נצליח להגיע כך בזמן…" פנה צביקה לאביו שישב לצדו.
"כן…" השיב אלעזר בקול רגוע.
אחרי כמה דקות נוספות בהן הפקק הלך והתארך והתסכול הלך וגבר, סינן צביקה ברוגז: "הם עוד מעט יסיימו את כל הערב ואנחנו עדיין תקועים פה…" הוא הביט באביו, מבקש למצוא בו איזו נחמה.
"אל תדאג," אמר אלעזר. "אני אדאג שיעדכנו אותנו בכל מה שהיה בערב… איך היה האוכל, אילו עובדים הצטיינו, ואפילו המתנה תגיע עד סוף השבוע."
"זה כבר לא יהיה שווה!" רטן צביקה. "רציתי להרגיש חלק, להיות שם עם כולם, להיות שותף…"
עיניו של אלעזר אורו בבת אחת, והוא אמר: "כשמגיעים אליי אנשים לבקש עזרה, מלבד הכסף, אני משתדל לגרום גם להם להרגיש חלק. שהם ירגישו שהם קיבלו את הכסף ביושר!"
בעוד צביקה מעכל את דברי אביו, החל הפקק להשתחרר. כשחלפו על פני המשאית, הבחין צביקה בבחור עם חולצה דהויה, תסרוקת מרושלת, ובידיו – חבילת פוסטרים המיועדים לחלוקה…
*
בפרשת השבוע התורה מצווה עלינו לעזור לעניים בצורה מיוחדת, ולאפשר להם להשתתף בפעילות המתבצעת בשדה ולזכות ב"לקט, שכחה ופאה". התורה רגישה מאוד לכבודם של העניים, והיא מלמדת אותנו שגם אם בן אדם הגיע לתחתית והוא נזקק לעזרתם של אחרים, עלינו להעניק לו את האפשרות לקבל עזרה עם כמה שפחות בושה, ובדרך מכבדת שתאפשר לו גם להרגיש שהוא עשה משהו למען השפע שהוא קיבל. ובכך היא מכוונת אותנו לרגישות יתירה לכבוד הזולת.
