עידו ידע שהוא חייב כבר לקחת חופש מהעבודה לכמה ימים. כעורך דין מצליח שהתמודד בשנה האחרונה עם מגוון תיקים מאתגרים, הוא הרגיש שהוא חייב לנקות את הראש. היציאה לחופש משפחתי עם הילדים באה לו בדיוק בזמן.
הוא כבר שכח מתי יצא לו לאחרונה להיות בשבת עם המשפחה בחופשה שקטה ולנוח מעמל יומו הדחוס. ולכן ציפה בכיליון עיניים להגיע כבר לצימר לשחות קצת בבריכה או סתם לנמנם על הדשא ולנשום את האוויר הצח.
כשהגיעו לצימרים חיכתה לעידו, אפרת אשתו וילדיהם הפתעה נעימה מאוד: הצימר היה יפהפה והנוף היה מדהים על רקע מדבר יהודה, זה היה מקום מושלם לחופשה. אמנם במדבר, אבל למי איכפת מהחום כשיש מזגן מפנק בצימר?
כשפרק עידו את המזוודות הוא שם לב שאין מפתח בדלתות החדרים. הוא לא הבין מה ההיגיון שהרי אם רוצים קצת פרטיות איך הם ייסגרו את הדלתות, אבל מעבר לכך הכול היה מושלם.
כשהלך להכניס את החולצות לארון עידו שם לב שאין בכלל קולבים. והוא לא הצליח להבין איך בעלי המקום ציפו ממנו לתלות את החליפות שלו אם אין קולבים?
הארון היה יפה ומבריק, ניכר היה על האיכות שלו שהייתה ברמה גבוהה ביותר כמו גם הגימור המשובח והעץ המהגוני שהוא יוצר ממנו.
"את שומעת?!" אמר לאשתו אפרת, "אני לא מצליח להבין את זה באמת. נראה שהאנשים כאן השקיעו כל כך הרבה מחשבה בכל פרט ופרט מהדברים שמרכיבים את הצימר הזה ופתאום יש כאן דברים קטנים כאלו שהם מנוגדים לכל היגיון: איך במקום כל כך מושקע שעולה כל כך הרבה כסף אין מפתחות בחדרים? איך זה יכול להיות שכל דבר כאן נראה כל כך מוקפד ועם המון מחשבה ואין קולבים בארונות?"
אבל אשתו מיאנה להתרגש ורק הרגיעה את עידו ואמרה לו: "למה אתה הורס לעצמך עכשיו את החופשה בגלל כל מיני דברים קטנים כאלו? עזוב אותך מזה, זה באמת שטויות. אז אין מפתחות ואין קולבים. מי ישמע מה קרה, בוא ותנסה להתרכז במה שיש לא במה שאין…" עידו הקשיב לדברי אשתו והחליט שהוא זורם איתה והוא ינסה להתרכז רק במה שיש.
למחרת קם מוקדם והלך לתפילה במניין בבית הכנסת, כשחזר ראה את אשתו והילדים מחכים לו עם פנים אדומות מחוץ לצימר. הוא לא הבין למה הם לא מעדיפים לחכות לו בתוך הצימר הממוזג ושאל את אשתו: "קרה משהו שאתם מחכים בחוץ?".
והיא ענתה: "אל תשאל. המזגן שלנו הפסיק לעבוד. חשבתי שזה שעון שבת אבל אז אחותי הגיעה אליי ושאלה אותי אם גם לנו המזגן הפסיק לעבוד. כנראה נפל החשמל בכל המבנה" עידו חשב שהוא חולם. כאן במדבר, בחום הזה נפל החשמל במהלך השבת?
"רגע אחד!" הציע עידו, "ואין כאן איזה גוי של שבת שיוכל להרים את החשמל?"
"לא" אמרה מיכל: "כבר בדקתי את זה…"
"אז את רוצה להגיד לי שאנחנו בעצם תקועים כאן, עד מוצאי שבת במתחם הזה שיהפוך בעוד כמה דקות לתנור לוהט באמצע המדבר?"
"בדיוק ככה" אמרה אשתו ביובש, "אני נורא מצטערת".
עידו הרגיש איך שהכעס שנאגר בתוכו, מתפרץ כמו לבה רותחת. מה זה השטויות האלו? מי עושה דבר כזה? איך אפשר בכלל להפעיל מקום כזה באמצע המדבר בלי גוי של שבת כשהחשמל יכול פתאום ליפול? הוא כבר יתבע אותם על זה! הוא ילמד אותם לקח! הוא כבר ידאג שהם יהיו האורחים האחרונים במקום הזה! הוא עורך דין, הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות. יש כאן חתיכת עילה לתביעה. ועוגמת נפש. ושבת של חופשה שהוא כל כך חיכה לה, שירדה לטמיון…
כשהגיע מוצאי שבת הבחין עידו בעוד מישהו שבדיוק יצא מהצימר שלו, הוא זכר אותו שראה אותו במתחם הצימרים במהלך השבת. עידו ניגש אליו ואמר לו: "תשמע אני עורך דין, ואני רוצה לארגן לנו תביעה ייצוגית נגד בעל המתחם. מה אתה אומר, רוצה להצטרף? בטח גם אתה סבלת בשבת"
"נכון" ענה לו השכן: "סבלתי מאוד, אבל אני לא חושב שאגיש תביעה"
"באמת?" היה עידו מופתע: "אבל דפקו את כולנו! הם צריכים לשלם על זה ביוקר!"
"תגיד לי" הסתכל השכן בעיניים של עידו והמשיך: "אם בעלי הצימר היה אח שלך, גם אז היית תובע אותו?"
"מה פתאום" אמר עידו: "אתה משוגע? מי תובע את אח שלו?"
"נו, אז תקשיב למה שאתה אומר. גם הבעלים הזה של הבניין הוא אח שלנו. יהודי שהקים מקום חדש. נכון, קרתה לו פשלה גדולה שהשפיעה על כולנו. אני בטוח שהוא כבר יסיק את המסקנות שלו. אבל לתבוע אותו ולהרוס לו את המקום? חלילה! מה אנחנו סדום ועמורה? כאלו שמתנקמים ביהודים אחרים רק בגלל התאווה שלנו ללמד אותם לקח? חוץ מזה הילדים שלך נהנו?" שאל השכן את עידו.
"כן בטח, להם זה לא הפריע בכלל שאין מזגן…"
"נו, אז מה אתה רוצה? הכול טוב, לא ככה?" חייך השכן.
עידו הקשיב לאיש הזה, הוא נתן לדברים לחלחל לליבו ולפתע חש בושה. איך היהודי הזה הצליח בכמה משפטים להציב מולו מראה. ולהראות לו שבמקום להיות אדם גדול שלא נכנע לחשבונות ולפיתויים של נקמה וסגירת חשבון, הוא נכנע לעורך הדין שבו ומשבת בבוקר הוא רק חשב איך הוא יוכל לסגור חשבון עם בעלי הצימר. עידו היה נבוך מעצמו, הוא חשב שהוא גדול יותר מהדמות שהשתקפה לו מבעד למראה שהציב לו השכן שלידו.
עידו החליט לוותר על התביעה. הוא כתב מכתב לבעלי הצימר וביקש מהם לוודא אלף פעם שדבר כזה לא יקרה להבא. עידו הביט במראה והפעם היה מרוצה מהדמות שנשקפה אליו. הוא ראה בן אדם, כזה שלא נכנע לאגו או תאוות נקמה. אלא אחד שבאמת מתחשב באחרים, ומעביר על המידות שלו גם כשמכעיסים אותו מאד…
אנחנו אוהבים לדבר הרבה על אהבת חינם, אבל המבחן האמיתי הוא כאשר מגיע לפתחנו ניסיון אמיתי, אז אנחנו נדרשים לבדוק אם יש בנו את הנכונות לחיות באמת על פי הערכים שאנחנו מדברים עליהם, או שנשאיר אותם בגדר דיבורים יפים בלב.
זאת ועוד, כדאי מאוד שנלמד להתבונן על החיים בפרופורציות הנכונות, ולא לתת לדברים קטנים להעכיר את מצב הרוח שלנו ולהשפיע על המחשבות שלנו. החיים מלאים באתגרים, ובדרך כלל הם לא "תכנית כבקשתך", אמונה שכל מה שקורה הוא לטובתנו ונועד לפתח ולהעצים אותנו, יכולה לתת לנו את המבט הנכון להודות על כל הטוב ולהעריך את כל מה שיש לנו.
