איזה פאדיחות, עכשיו כל המושב יודע איזה בן אדם שלילי אני…
בהתחלה עוד יכולתי להסתיר את זה, הנגעים התחילו להופיע ככתמים מוזרים על כלים ובגדים שונים. עשינו מה שצריך לעשות בשקט בשקט, ואף אחד לא שם לב.
אחר כך זה כבר נהיה בעייתי יותר. הנגעים החליטו כאילו לרדוף אחרינו והופיעו בקירות הבית. נאלצנו להביא את הכהן, וכולם שאלו למה הכהן בא לבקר אותנו. אבל מכרנו להם איזה סיפור, ואחר כך עשינו שיפוץ בבית והוספנו חדר, ועל הדרך הוצאנו את האבנים הנגועות בלי שאף אחד שם לב.
אבל עכשיו זה רדף אחריי על הגוף עצמו. עוד מעט מוציאים אותי מחוץ למחנה. איזה בושות. כולם ידעו איזה בן אדם אני. למה לא הייתי מסוגל לשמור על הפה שלי?! למה הייתי חייב ללכת רכיל ולספר לכולם את מה שאני יודע על כולם?! למה הייתי חייב לספר דברים רעים על החברים שלי?! למה התעסקתי כל כך בדברים שליליים?!
עכשיו כל השליליות הזאת פורצת ממני החוצה. אני חייב להשתנות ומהר. אולי הכהן לא יצטרך להוציא אותי מחוץ למחנה…
*
תארו לעצמכם כמה היה הדבר שומר עלינו מהתנהגות שלילית, אילו באמת היינו רואים במציאות את התגובה לדיבור ולמחשבה השליליים. האמת הכואבת היא שכיום כמעט כולם סובלים ממכות ונגעים כתוצאה מהתנהגות לא נכונה, ולכן אף אחד לא מרגיש חריג עם הנגעים שלו. זה כאילו נורמלי להיות "מצורע" (כ"משל", כמובן). הגיע הזמן ששמיעת לשון הרע ורכילות לא תיחשב לנורמלית.
