לשמוח במה שיש

סיפור לשבת

רנדי קם לעוד בוקר שבו הוא מנסה לחפש משמעות. הוא הרגיש מדוכדך כבר תקופה ארוכה ולא מצא שום סיבה לשמוח בחייו המשמימים. בכל יום הוא צועד לעבודתו, אוכל, מסדר את ביתו ואולי מטייל מעט בפארק. אבל הוא מרגיש שחייו אינם מספיקים עבורו, תמיד הוא חיפש יותר ריגוש, יותר סיכון, יותר משמעות, אבל שום דבר לא עזר. הוא החליף עבודה – אבל המשיך להשתעמם. הוא ניסה לבלות בקרבת חברים חדשים, אך מצא את עצמו מקנא בהם ומתעצב עוד יותר. שום דבר לא הצליח לנחם את רנדי, שייאושו במשך הזמן הלך וגבר…

באחת מארוחות הצהריים שאכל רנדי בעבודתו, סיפר לו ידיד סיפור מעניין. בעיירה מרוחקת באפריקה, לפי השמועות, חי זקן אחד בשם פבלו. גילו של פבלו מעל מאה שנים ומתוך ניסיון חייו הוא מייעץ לאנשים רבים מכל רחבי העולם כיצד לפתור את בעיותיהם בתחומים שונים. "מכיוון שאני רואה שאתה מדוכדך כבר תקופה ארוכה, אני הייתי מליץ לך לצאת לחופשה בת שבועיים מהעבודה כדי לטוס לאפריקה ולשוחח עם פבלו הזקן", אמר לו הידיד. רנדי התפלא איך לא שמע על פבלו עד היום ותהה האם זו סתם אגדה חסרת כל בסיס, אבל לא היה לו שום דבר להפסיד. הוא הודיע להנהלה שהוא יוצא לחופשה, ארז מזוודה ולמחרת כבר היה על המטוס לאפריקה.

מכיוון שמקום הימצאותו של פבלו הזקן בעיקר התבסס על שמועות, משהגיע רנדי לאזור העיירה המדוברת הוא נאלץ לשאול אנשים רבים ולהסתייע בהכוונתם. רק לאחר יומיים שלמים של חיפושים מתישים, הגיע רנדי לבקתה המדוברת, הבקתה של פבלו הזקן. הוא נקש על דלת העץ הרעועה, ושמע קול עמוק קורא לו להיכנס. הוא נדהם לגלות שפבלו אכן קיים והוא נראה בדיוק כמו שדמיין אותו – עם זקן לבן ארוך וכובע עגול, לבוש בגלימת קטיפה כחולה. "שלום ידידי, אני מרגיש שהגעת ממקום רחוק, בוא וספר לי את שעל ליבך", ביקש פבלו בקול אבהי ורגוע. רנדי שטח בפניו את קורותיו מהשנים האחרונות, מבלי לחסוך בשום פרט וסיים את דבריו במשפט העיקרי שסיכם את תחושותיו: "ככה אני מרגיש בכל יום, מדוכדך ועצוב"…

"תראה בני, אלו רגשות לא פשוטים, במיוחד אם אתה מרגיש כך כבר פרק זמן לא מבוטל…" הזדהה עמו פבלו. "יש לי מה להציע לך, אבל יש אזהרה לצד ההצעה הזאת!" רנדי הקשיב בדריכות, ופבלו המשיך: "בטח בדרך אלי הבחנת בהר גבוה שנמצא ממש ליד הבקתה. מאחורי ההר הזה מתחת לעץ תאנה קטן, מסתתר מעיין. ותיקי הכפר מכנים אותו בשם 'מעיין האושר' מכיוון שמי ששותה ממנו נעשה שמח בכל ליבו…" נשימתו של רנדי נעתקה באחת. הייתכן שיש פתרון כל כך קל עבורו?

"אבל כמו שאמרתי", המשיך פבלו: "יש כאן אזהרה. תוכל לשתות מהמעיין פעם אחת בלבד, והשפעתו היא לזמן קצוב – המשימה שלך, היא לשמר את תחושת האושר שתהיה בקרבך בכוחות עצמך, כי בסופו של דבר האושר ברובו הוא בחירתך בלבד…" אבל את רנדי האזהרה לא עניינה. הוא הודה לפבלו ורץ לכיוון המעיין הנסתר, שותה ממנו כמה שרק הצליח. הוא היה בטוח שהגיע הרגע שבו האושר ימלא אותו לנצח…

הוא שטף את פניו במי המעיין והיה נראה רענן, הוא לא הרגיש שינוי מיוחד אבל האמין בכל ליבו בדבריו של פבלו הזקן. הוא החל לצעוד ברחבי הכפר ומשם המשיך לעבר הכפרים הסמוכים, הוא הרגיש אט אט שהאושר ממלא את ליבו…

השבוע שלאחר מכן היה ללא ספק השבוע המאושר בחייו. רנדי טייל במקומות יפים, הכיר אנשים חדשים ולמד עובדות מעניינות על העולם, הוא הרגיש ממש בר מזל באותו שבוע. אלא שככל שחלפו הימים השפעת מי המעיין החלה לפוג בפתאומיות, הוא קם עצוב יותר בכל בוקר וחשב שכנראה נגזר עליו לחיות עצוב לנצח. כדי להרגיש טוב ובניגוד לאזהרת פבלו, הוא נסע לשתות שוב מהמעיין, אבל הפעם זה כבר לא היה אותו הדבר. הוא פקח את עיניו וגילה שהוא נמצא באותו מקום ליד ההר, מעל ישוב נידח ועני, ללא כבישים או כלי רכב ברחובות. האנשים שגרו בו נראו עניים מאוד והרחובות היו אפורים. הוא ניגש לכמה אנשים ושאל כיצד יוצאים מהמקום הזה, אך הם לא ידעו לענות לו.

רנדי התעייף וישב על הקרקע באחד הרחובות מאחר ואפילו ספסלים לא היו שם. הוא ישב והסתכל על המקומיים במשך דקות ארוכות. בתחילה, הם נראו בעיניו כל כך מסכנים ועניים, אך ככל שחלף הזמן הוא הבחין שכולם שם מחייכים בקביעות. הם היו נראים רעבים, רזים וחסרי תעסוקה משמעותית, אך הם לא הפסיקו לחייך! רנדי לא האמין למראה עיניו. גם מבוגרים צוחקים כאן ברחובות ולא רק ילדים. איש מבוגר ישב בקצה העיירה עם כלי נגינה גדול וניגן מוזיקה מקומית, ותושבי הרחוב רקדו סביבו באושר, לפתע ילד קטן רץ אליו ומשך אותו למעגל הריקוד. רנדי התחיל להבין על מה דיבר פבלו הזקן. הוא החל להתגעגע לחייו הקודמים, עם הבגדים הנקיים והבית הנקי, השמש, האוכל הטוב והחברים האוהבים. הוא התבייש שהרגיש מדוכדך עם כל העושר שהיה לו לעומת אנשי הכפר. אלא שבדיוק ברגע שעלו בראשו מחשבות אלו, הופיע מולו לפתע פבלו הזקן: "נו ידידי, טעימים הם מי המעיין בפעם השנייה? אל תדאג, כעת תוכל לחזור הביתה…" רנדי חייך במבוכה, ואמר לפבלו רק מילה אחת: "צדקת!"

 

בפרשת השבוע מסופר על קורח ועדתו, בני שבט לוי שהיו בעלי תפקידים חשובים ולמרות זאת התלוננו מול משה שאין להם תפקידי הנהגה. הם לא הסתפקו במה שהיה להם, והרצון להשיג עוד גרם להם לאבד הכול ולהיבלע באדמה. בחיים, חשוב שנהיה מודעים לכל הטוב שכבר קיים ונודה עליו תמיד.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

הכר את מקומך

סיפור לשבת

החלום שהתגשם

סיפור לשבת

שבועת התנינים

סיפור לשבת

אוהב את אלוקים

סיפור לשבת

הגנה אמיתית

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'