מבחן התנופה

קולות הקטטה שנשמעו מהסיפון העליון העירו את ארקדו. הוא ניסה לנער את קורי השינה שדבקו בעיניו. "שוב המלחים משתוללים על הסיפון!" נאנח הקברניט. בימים האחרונים חזרו על עצמם המחזות הללו שוב ושוב. רק לפני

ימים ספורים יצאה אוניית הסוחר שלו לעבר הים, עמוסה בסחורות, והוא היה זקוק נואשות לצוות מלחים מנוסים שיאיישו את הספינה: טבח, אנשי תחזוקה, סבלים. מלח יווני חסון ארגן לו חבורה של עשרים מלחים יורדי ים ותיקים. אומנם ההפלגה החלה על מי מנוחות, אבל ככל שחלפו הימים התרופפה המשמעת בקרב צוות המלחים באופן ניכר. בעודו חושב מה עליו לעשות, נפתחה דלת חדרו של ארקדו בתנופה, ובפתח עמד מבוהל אנטוניו – הקצין האחראי על המלחים. "ארקדו! עלה מהר למעלה! המלחים פרצו חבית יין והם משתוללים בסיפון הקדמי!"

ארקדו חבש את כובע הקברניט ודילג במעלה המדרגות. כשהגיע לסיפון הוא הבחין בכמה מלחים שיכורים שהתגוללו בין שברי כוסות זכוכית. היין שנזל מתוך חבית הפוכה טפטף במורד המדרגות פנימה לתוך מסדרונות הספינה. "מה זה צריך להיות?! איפה אתם חושבים שאתם נמצאים?!" שאג הקברניט על המלחים האחרים. "קומו מייד להעיף את החברים השיכורים שלכם לחדרים ולנקות את הסיפון והמסדרונות!". המלחים מיהרו להרים את חבריהם השיכורים ולבצע בשתיקה את המשימות שהטיל עליהם האיש שהם כפופים למרותו.

בערב זימן ארקדו את אנטוניו, קצין המלחים הראשי,

לארוחת ערב בחדרו. השניים ישבו זה מול זה בשתיקה, נבוכים מכדי לשתות אפילו את הקפה המהביל.. "המצב בספינה גרוע מאוד!" פתח אנטוניו. "יש הזנחה גורפת בכל התחומים! המטבח מתנהל בעצלתיים ולפעמים מתפספסות ארוחות, המפרשים לא מתוחים כראוי, והלכלוך…"

ארקדו נאנח: "תראה. ניסיתי לדבר איתם בקשיחות. אתמול כינסתי את כל הצוות והודעתי שמי שלא יעבוד כראוי אקצץ בשכרו ואולי גם אשאיר אותו בנמל הקרוב, אבל…" אחרי רגע שקט הוסיף בהיסוס: "אולי נכנס את הצוות לארוחה נעימה ונציע תוספת הגונה למצטיינים?" אנטוניו הניד בראשו לשלילה. "אני לא חושב שזה יעזור להם לחזור למסלול", השיב בנימה פסימית.

למחרת בארוחת הצהריים הגיע ארקדו בלבוש חגיגי. הוא הציג לפני צוות המלחים את תמריצי ההצטיינות והמענק הכספי המובטח, אבל התגובות העוקצניות והאווירה הלגלגנית ששרתה סביב הבהירו לו היטב שהמלחים לא מתכוננים לשנות את התנהגותם הקלוקלת.

למחרת בבוקר כיסה ערפל את פני הים והראות הצטמצמה לחלוטין. ארקדו ישב בחדרו עטוף בשמיכה עבה, כשעל השולחן עמדה ארוחת הצהריים שהייתה נראית תפֵלה וחסרת טעם. "כיצד אפשר להניע את הצוות קדימה?" הרהר בקדחתנות. "בסך הכל הם בחורים טובים, אבל אין להם טיפת מוטיבציה!"

לאחר כמה ימי ערפל החלו פני הים להתבהר, ראשוני המלחים עלו מחדריהם אל הסיפון, ארקדו עלה למעלה כדי לבחון את מצב הסיפון. "קברניט!" נשמעה צעקה מראש התורן. "אני מזהה ספינה קטנה באופק, היא נראית במצוקה!" ארקדו התנער באחת: "קדימה! להפנות את ההגה לכיוונה!" צעק בקולי קולות. לקול צעקותיו עלו שאר אנשי הצוות מחדריהם לעבר הסיפון. "קברניט! זו ספינת דייג, נראה שהיא נפלטה מהסערה!" צעק המלח שבראש התורן. ואכן ככל שהתקרבו אל ספינת הדייג ניתן היה להבחין במפרשים הקרועים ובסימני הנזק שבספינה הרעועה. על סיפונה נראו אנשים רבים, שנופפו לעברם בידיהם וקראו קריאות לעזרה. "אנטוניו! גש אליהם ותברר מי אלו!" פקד ארקדו. אנטוניו ירד עם מספר מלחים בסירה קטנה והם שטו לעבר ספינת הדייג, לאחר שעה קלה שב אנטוניו וסיפר: "לא תאמין! על הספינה למעלה מחמישים איש, כבר שלושה ימים שהם מיטלטלים בים, הספינה שלהם נפגעה אנושות בסערה והם התפנו בספינת הדייגים הזאת, שגם היא נראית חצי מפורקת!"

"נראה לי שנלווה אותם לאחד האיים הקרובים", אמר אנטוניו מתנשף. "נראה לך?!", הזדעק ארקדו, "להשאיר אותם בספינה הרעועה הזאת?! בשום אופן!" אבל אנטוניו התכופף לעברו ולחש: "אולי שכחת את מעללי הצוות שלנו? מה נעשה עם עוד חמישים איש נוספים בספינה?!" אבל הקברניט לא התייחס לדבריו. "מלחים, הוציאו כמה שיותר סירות! אנו אוספים את הניצולים לספינה שלנו!" פקד עליהם. אבל הפעם היו המלחים ממושמעים מאוד, תוך דקות ספורות יצאו מספר סירות לעבר ספינת הדייג והחלו להעביר את האנשים אליהם. למעלה מחמישים איש הגיעו כשהם רטובים ורעבים, ביניהם היו גם ילדים. ארקדו יצא מחדר הקברניט עם חפציו. "החדר שלי פנוי לפליטים, אני אישן תחת הסיפון הקדמי!" קרא לעברם. בעקבותיו פינו מלחים נוספים את חדריהם, הפליטים הודו להם נרגשות ומיהרו לעבר החדרים המחוממים. גם הטבח היווני התעלה מעל עצמו והזמין את כל אנשי האונייה לסעודה חמה וטעימה. המלחים עזרו בכל הנדרש, בהעברת ציוד ובהבאת בגדים יבשים עבור הפליטים.

ימים אחרים באו לספינה, אווירה של נתינה אפפה את כולם. "אני כמעט מחוסר עבודה!" פנה אנטוניו – קצין הסיפון בחיוך לארקדו: "הספינה מצוחצחת, האוכל מצוין… ממש אין לי מילים!" לאחר ארבעה ימים הגיעו לנמל הקרוב והפליטים ביקשו לרדת, הפרידה בנמל הייתה נוגעת ללב ומרגשת, המלחים הרימו בעדינות את הילדים על הכתפיים ונשאו את חפצי האנשים לעבר המזח. כשהתרחקה הספינה נופפו האנשים בידיהם לשלום וקראו: "תודה!" וארקדו לחש לעברם: "תודה לכם!" הוא ידע שההירתמות שלו להצלת הפליטים, הצליחה להציל גם את הספינה שלו…

*

סוד הביחד שלנו נמצא ב"נתינה", כשאנחנו לומדים לראות את האחר ולתת מעצמנו, אנחנו מגלים שיש לנו כל כך הרבה מה לתת, ושחבל לבזבז את האנרגיות והכישרונות שלנו לריק, כשאפשר לעשות איתם משהו טוב. וכשאנחנו עושים טוב ומוציאים מעצמנו את הטוב, החיים שלנו וגם אנחנו, נעשים טובים יותר.