מהנדס בן שמונה

סיפור צעיר

שְׁמִי שַׁחַר, וַאֲנִי מִתְגּוֹרֵר בִּצְפוֹן הָאָרֶץ. אַבָּא שֶׁלִּי הוּא מְהַנְדֵּס כְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת מֵאָז שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ וְאֶת עַצְמִי. הוּא מְתַכְנֵן בִּנְיָנִים וְאַחֲרַאי לִבְדֹּק שֶׁהֵם עוֹמְדִים בַּתֶּקֶן, שֶׁהַמִּבְנִים הַשּׁוֹנִים יַעַמְדוּ יַצִּיבִים לְאֹרֶךְ שָׁנִים וְלֹא יִקְרְסוּ, חַס וְחָלִילָה. כְּבָר מִגִּיל צָעִיר הָיִיתִי אוֹהֵב לְהִתְעַסֵּק בַּשִּׂרְטוּטִים שֶׁלּוֹ, לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הַתָּכְנִיּוֹת, וְקוֹבֵעַ מֶה עָלוּל לִהְיוֹת בְּעָיָתִי, מָה טָעוּן שִׁפּוּר, וְכֵן הָלְאָה. אָבִי גַּם הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי מִדַּי פַּעַם לִפְגִישׁוֹת עִם לָקוֹחוֹת, וְלִפְעָמִים-לִפְעָמִים גַּם לַאֲתָרֵי בְּנִיָּה, אִם זֶה לֹא הָיָה מְסֻכָּן.

הַסִּפּוּר שֶׁלִּי קָרָה לֹא מִזְּמַן, כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנֶה. הָלַכְתִּי לְתֻמִּי בָּרְחוֹב לְיַד הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ, וְהִסְתַּכַּלְתִּי כְּמִנְהָגִי לְכָל עֵבֶר. נֶהֱנֵיתִי לְהִתְבּוֹנֵן בַּבִּנְיָנִים וְלִבְדֹּק אִם הֵם בְּנוּיִים נָכוֹן, לְזַהוֹת אֵיפֹה יֵשׁ בָּהֶם עַמּוּדֵי תֶּמֶךְ, לְשַׁעֵר אֲפִלּוּ מָה הַגֹּדֶל שֶׁל הַדִּירָה, וְכֵן הָלְאָה. הַרְבֵּה פְּעָמִים צָדַקְתִּי בַּמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִּי, הַרְבֵּה פְּעָמִים לֹא. בְּכָל זֹאת, לֹא בֶּאֱמֶת לָמַדְתִּי בְּאוּנִיבֶרְסִיטָה כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי. אֲבָל הָיוּ לִי מֻשָּׂגִים, קְצָת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לִילָדִים אֲחֵרִים בְּנֵי גִּילִי.

בְּאוֹתוֹ יוֹם רָאִיתִי פּוֹעֲלֵי בִּנְיָן מְקִימִים אֵיזֶשֶׁהוּ מִבְנֶה. הִסְתַּכַּלְתִּי הֵיטֵב וְהֵבַנְתִּי שֶׁהֵם מוֹסִיפִים חֶדֶר לְאַחַת הַדִּירוֹת בַּבִּנְיָן בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית. נֶעֱצַרְתִּי לְהַבִּיט בָּהֶם בְּמֶשֶׁךְ זְמַן אָרֹךְ. הִסְתַּכַּלְתִּי מִכָּל הַצְּדָדִים, וּפִתְאֹם קָלַטְתִּי שֶׁיֵּשׁ כֶּשֶׁל בְּאַחַד הָעַמּוּדִים. הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁהוּא לֹא מַסְפִּיק יָשָׁר. הַפּוֹעֲלִים מִמְּקוֹמָם כַּנִּרְאֶה לֹא שָֹמוּ לֵב, אֲבָל אֲנִי – שֶׁהָרְאִיָּה שֶׁלִּי בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה הִתְחַדְּדָה בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן – כֵּן שַֹמְתִּי לֵב.

הִתְחַלְתִּי לִצְעֹק לָהֶם, אֲבָל הֵם לֹא הִתְיַחֲסוּ. אוּלַי אֲפִלּוּ לֹא הֵבִינוּ מַה שֶּׁאָמַרְתִּי, כִּי הֵם הָיוּ עֲרָבִים. לֹא וִתַּרְתִּי. אַבָּא שֶׁלִּי סִפֵּר לִי לֹא מְעַט סִפּוּרִים עַל מִקְרִים שֶׁבָּהֶם נִפְצְעוּ אֲנָשִׁים, וַאֲפִלּוּ נֶהֶרְגוּ, בִּגְלַל בְּנִיָּה בִּלְתִּי תִּקְנִית. לָכֵן הִמְשַׁכְתִּי לְנַסּוֹת לִמְשֹׁךְ אֶת תְּשֹוּמַת לִבָּם שֶׁל הַפּוֹעֲלִים. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם נֶעֱמַד לְיָדִי מְנַהֵל הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶם. "מָה אַתָּה רוֹצֶה, יֶלֶד?" הוּא שָׁאַל. "לָמָּה אַתָּה צוֹעֵק?"

"תִּרְאֶה אֶת הָעַמּוּד הַפִּנָּתִי", אָמַרְתִּי וְהִצְבַּעְתִּי לְעֵבֶר תּוֹסֶפֶת הַבְּנִיָּה. "הוּא לֹא יָשָׁר. זֹאת סַכָּנָה בְּטִיחוּתִית". מְנַהֵל הָעֲבוֹדָה הִבִּיט בִּי וְחִיֵּךְ. "יָפֶה, יָפֶה", הוּא גִּחֵךְ. "מְהַנְדֵּס צָעִיר, הַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר גָּמוּר. אַתָּה לֹא צָרִיךְ לִדְאֹג. יָשְׁבוּ עַל הַתָּכְנִית הַזֹּאת אֲנָשִׁים חֲכָמִים, וַאֲנִי בְּעַצְמִי עָקַבְתִּי אַחֲרֵי הַבְּנִיָּה. אַתָּה יָכוֹל לִישֹׁן רָגוּעַ". הָיָה נִשְׁמָע לִי שֶׁהוּא מְלַגְלֵג עָלַי. קְצָת הֵבַנְתִּי אוֹתוֹ. יֶלֶד בֶּן שְׁמוֹנֶה שֶׁמֵּעִיר הֶעָרוֹת עַל בְּנִיָּה, מָה הוּא כְּבָר מֵבִין…

הֱיוֹת שֶׁהַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי שֶׁלִּי נִמְחַץ, עָזַבְתִּי אֶת הַמָּקוֹם בְּבֹשֶׁת פָּנִים. מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעְדַּפְתִּי לַעֲבֹר דֶּרֶךְ רְחוֹב אַחֵר כְּדֵי לֹא לְהִתָּקֵל בְּאוֹתוֹ מְנַהֵל עֲבוֹדָה שֶׁצָּחַק עָלַי. וְזֶה עַל אַף שֶׁמְּאֹד סִקְּרֵן אוֹתִי לִרְאוֹת אֶת תַּהֲלִיךְ הִתְקַדְּמוּת הַבְּנִיָּה שָׁם. בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּמִקְרֶה כָּזֶה הָיִיתִי אוֹמֵר לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁיִּבְדֹּק הַאִם בֶּאֱמֶת מְדֻבָּר בִּבְעָיָה בְּטִיחוּתִית, אֲבָל הוּא הָיָה אָז בְּחוּץ לְאָרֶץ.

שְׁבוּעַיִם עָבְרוּ, וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם הִתְחוֹלְלָה רְעִידַת אֲדָמָה בָּאֵזוֹר שֶׁלָּנוּ. הִיא לֹא הָיְתָה חֲזָקָה מְאֹד, אֲבָל מַסְפִּיק חֲזָקָה בִּשְׁבִיל לְמוֹטֵט מִבְנִים שֶׁאֵינָם עוֹמְדִים בַּתֶּקֶן. אֲנִי, חוּץ מִזֶּה שֶׁנִּבְהַלְתִּי מֵעֶצֶם רְעִידַת הָאֲדָמָה, פָּחַדְתִּי שֶׁאֲנָשִׁים בְּתוֹסֶפֶת הַבְּנִיָּה הַבְּעָיָתִית קָרְסוּ אִתָּהּ. אַחֲרֵי שֶׁנִּרְגַּעְנוּ קְצָת רַצְתִּי לְכִוּוּן הַבִּנְיָן הַהוּא, וְצִפִּיתִי לִרְאוֹת הֲרִיסוֹת וּבַלַּאגָן.

אַךְ לֹא. הַבִּנְיָן, כּוֹלֵל הַתּוֹסֶפֶת הָעֲקוּמָה, עָמַד עַל תִּלּוֹ. קָשֶׁה לוֹמַר אֵיזֶה רֶגֶשׁ חַשְׁתִּי בְּאוֹתָם רְגָעִים. הָיִיתִי מֻפְתָּע, אֲבָל גַּם שָֹמַחְתִּי וְנִרְגַּעְתִּי שֶׁבָּרוּךְ הַשֵּׁם אִישׁ לֹא נִפְצַע בִּרְעִידַת הָאֲדָמָה הַזֹּאת. וּבְשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט אֲנִי יָכוֹל לְסַפֵּר לָכֶם שֶׁגַּם הִתְאַכְזַבְתִּי. כִּי אִם הַכֹּל עוֹמֵד כָּרָגִיל, זֶה אוֹמֵר שֶׁטָּעִיתִי בָּאַבְחָנָה שֶׁלִּי. אֲבָל אָסוּר לְהִתְאַכְזֵב כְּשֶׁלֹּא קָרָה אָסוֹן, אָז מִהַרְתִּי לְסַלֵּק אֶת הָרֶגֶשׁ הַזֶּה.

לְמָחֳרָת, כְּשֶׁחָזַרְתִּי מֵהַלִּמּוּדִים, הִמְתִּין לִי אָבִי בְּפָנִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מָה הֵם מְסַפְּרִים. נִסִּיתִי לְהָבִין אִם זֶה מַשֶּׁהוּ טוֹב אוֹ לֹא, אַךְ לֹא הִצְלַחְתִּי. הוּא הִגִּישׁ לִי מַעֲטָפָה  בַּעֲלַת לוֹגוֹ שֶׁל מִשְֹרַד אַדְרִיכָלִים כָּלְשֶׁהוּ. "תִּקְרָא, שַׁחַר", הוּא אָמַר לִי. פָּתַחְתִּי בַּחֲשָׁשׁ קַל אֶת הַמַּעֲטָפָה וְהוֹצֵאתִי מִכְתָּב מְסֻגְנָן. "שָׁלוֹם, שַׁחַר", הָיָה כָּתוּב בּוֹ. "אֲנַחְנוּ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת אֲרָזִי. חִפַּשְֹנוּ אַחֲרֶיךָ עַד שֶׁמָּצָאנוּ אֶת שִׁמְךָ וְאֶת כְּתָבְתְּךָ. רָצִינוּ לְהוֹדוֹת לְךָ מִקֶּרֶב לִבֵּנוּ עַל הַהֶעָרָה שֶׁנָּתַתָּ לִפְנֵי כִּשְׁבוּעַיִם לִמְנַהֵל הָעֲבוֹדָה בְּבִנְיָנֵנוּ. תּוֹסֶפֶת הַבְּנִיָּה שֶׁבָּהּ הִבְחַנְתָּ – הָיְתָה אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת. בְּעִקְּבוֹת הֶעָרָתְךָ הַנְּבוֹנָה בֻּצְּעוּ שִׁנּוּיִים לְתִקּוּן הַלִּקּוּי הַבְּטִיחוּתִי בַּמִּבְנֶה. אֶמֶשׁ הִתְבָּרֵר שֶׁהַבִּקֹּרֶת שֶׁלְּךָ מָנְעָה מֵאִתָּנוּ אָסוֹן כָּבֵד, שֶׁכֵּן יָשַׁבְנוּ בִּזְמַן רְעִידַת הָאֲדָמָה בַּחֶדֶר שֶׁהוֹסַפְנוּ. אֵינֶנּוּ רוֹצִים לְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ מֶה הָיָה עוֹלֶה בְּגוֹרָלֵנוּ לוּלֵי דְּבָרֶיךָ. עַל כָּךְ נְתוּנָה לְךָ תּוֹדָתֵנוּ".

לְמַטָּה חָתְמוּ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת אֲרָזִי לְצַד חֲתִימָתוֹ שֶׁל הָאַדְרִיכָל שֶׁתִּכְנֵן אֶת תּוֹסֶפֶת הַבְּנִיָּה. הִבַּטְתִּי בְּאָבִי, שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר חִיֵּךְ אֵלַי בִּמְאוֹר פָּנִים. "כָּל הַכָּבוֹד, שַׁחַר! הִצַּלְתָּ מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה!" קָרָא וְטָפַח עַל גַּבִּי. הִתְבָּרֵר שֶׁאַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבִּנְיָן הַהוּא, מְנַהֵל הָעֲבוֹדָה נִגַּשׁ בְּכָל זֹאת לִבְדֹּק אִם צָדַקְתִּי. לֹא הָיָה לוֹ נָעִים לְהוֹדוֹת בְּכָךְ בְּפָנַי, אֲבָל הוּא כֵּן תִּקֵּן אֶת הַבְּעָיָה.

שָׁמַעְתִּי פִּתְגָּם שֶׁאוֹמֵר: 'קַבֵּל אֶת הָאֱמֶת מִמִּי שֶׁאֲמָרָהּ'. חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי שֶׁתָּמִיד כְּדַאי לִשְׁמֹעַ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ אִם מְדֻבָּר בִּילָדִים קְטַנִּים שֶׁעוֹסְקִים בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים. וּמִצַּד שֵׁנִי, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שֶׁאֵין לָהֶם כֹּחַ וִיכֹלֶת וּמַמְעִיטִים בְּעֵרֶךְ עַצְמָם. מֵהַמִּקְרֶה הַזֶּה הֵבַנְתִּי שֶׁלְּכָל אֶחָד יֵשׁ עֵרֶךְ.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור צעיר

בארץ הפאפים

סיפור צעיר

והדרת פני זקנה

סיפור צעיר

צחוק הגורל

סיפור צעיר

סוף דב

סיפור צעיר

בחזרה למסלול

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'