החושך ירד על הכפר הקווקזי צ'רקסקי, הקור ההררי הקפיא כל נפש חיה בחוץ. בביתו של עמיר היה חם ונעים והבית היה מוסק היטב, ואילו בביתו של אחיו הגדול יותר – באכשי, היה קר ושיניהם של דיירי הבית נקשו למרות שהיו עטופים היטב במעילי פרווה עבים. מצבו הכלכלי הרעוע של באכשי גרם לכך שלא היה באפשרותו לרכוש עצי הסקה. "מחר בבוקר אלך לחטוב קצת עצים להסקה" אמר באכשי לאשתו. ואכן למחרת בבוקר עשה את דרכו אל היער וחטב במאמץ כמות גדולה של גזירי עצים להסקת הבית. "מה אעשה עם העצים? כיצד אוביל אותם הביתה?" נזכר לפתע באכשי בפתאומיות, ואז עלתה מחשבה בראשו. "אלך לאחי הצעיר עמיר – בוודאי הוא יסכים להשאיל לי את אחד הסוסים שלו לכמה שעות…" כשהגיע לביתו של עמיר קיבל אותו הלה בסבר פנים חמורות. "קח את הסוס, אבל אל תעמיס על העגלה יותר מדיי. אם אני אתן לך היום, בסוף אני בעצמי אצטרך לבקש מאחרים!"
באכשי הנהן בראשו ולקח את הסוס, אלא שלפתע הוא נזכר "אין לי רתמה לסוס, כיצד אקשור אותו לעגלה? אם אני אחזור לבקש מעמיר הוא בוודאי לא יביא לי! חבל שלא ביקשתי קודם!" הוא החליט לקשור את העצים לזנבו של הסוס, זה עזר עד הרגע שכמעט הם הגיעו הביתה אלא שאז העצים נתפסו בגדם וזנבו של הסוס נתלש. כשהגיע חזרה לביתו של עמיר והוא הבחין בסוס חסר הזנב הוא החל לצעוק: "הרסת לי את הסוס! חכה עוד ניפגש בבית המשפט!"
עבר זמן מה והגיע הזימון לבית המשפט. באכשי שמעולם לא היה קודם בבית המשפט, חשב לעצמו. "מעודי לא הייתי בבית המשפט, אבל בוודאי יקשיבו לאחי העשיר ולא לי. מוטב שאשב ואכתוב לו מכתב סליחה שבו אתנצל על הטעות שעשיתי ואותו אגיש לשופט…" הכתב שלו לא היה משהו והמכתב שכתב היה ארוך, כך שבסופו של דבר הוא הכניס למעטפה ערמת דפים שלימה, קיפל אותם לשניים וסגר את המעטפה.
הם עברו את הגשר בדרכם לבית המשפט, הגשם ירד בחוזקה ובאכשי מעד ונפל מהגשר היישר על סוחר אחד שרכב על החמור שלו מתחת לגשר. החמור מת מעוצמת הנפילה של באכשי עליו, ואילו באכשי והסוחר יצאו ללא שריטה. "בוא איתי לבית המשפט, אתה תשלם לי על החמור!" דרש הסוחר בכעס ואילו באכשי ענה: "אני כבר נמצא בדרכי לבית המשפט, אתה מוזמן להצטרף אליי…" כשהגיעו לבית המשפט החל השופט לחקור את התובעים ואילו באכשי התיישב בכיסאו בנחת, שלף מכיסו את המעטפה עם מכתב הסליחה שכתב והניח אותה על השולחן.
השופט הבחין במעטפה וחשב לעצמו. "מה יש במעטפה הזאת שהוא מניח אותה על השולחן? אולי כסף? כי לפי העובי של המעטפה נראה שיש שם הרבה מאד כסף…" הוא לא חשב יותר מדיי, דפק על השולחן בפטישו והכריז: "לגבי הסוס שנתלש לו הזנב, אני פוסק שהאח יצטרך לתת את הסוס לאח שהשאיל אותו ממנו עד שהזנב של הסוס יגדל בחזרה! ולגבי הנפילה מהגשר, אני מציע שהסוחר יעלה על הגשר ויקפוץ ממנו על מי שהרג את החמור שלו…" ובזה הסתיים המשפט.
עמיר ניגש לבאכשי ואמר: "טוב, אני מוכן לקחת את הסוס גם בלי זנב ואל תשלם לי מאומה…" אבל באכשי סירב: "מה איתך אחי? השופט פסק שאני צריך לקחת אצלי את הסוס עד שיצמח לו הזנב, חוק זה חוק!" ואז החל עמיר להתמקח: "אתן לך שלושים רובל כדי שתביא לי את הסוס בחזרה. בסדר?"
"רק אם תביא לי חמישים רובל" דרש באכשי ועמיר הסכים, הוא שלשל לידיו של אחיו חמישים רובל ועזב את המקום בבושת פנים. כעת ניגש אליו הסוחר "שמע בחור, אני אסלח לך. ממילא שום דבר כבר לא יחזיר את החמור שלי לחיים…"
אבל השופט אמר את פסק הדין, קפוץ עליי כפי שאני נפלתי מהגשר…" אמר באכשי. "אני לא מעוניין למות בנפילה מהגשר, קח מאה רובל ותעזוב אותי בשקט!" אמר הסוחר ובאכשי הסכים. הוא הכניס לכיסו את מאה וחמישים הרובל והתכונן לעזוב את המקום בחיוך, כשלפתע קרא אליו השופט: "תן כבר את המעטפה שהנחת על השולחן!"
"המעטפה? כן בבקשה, היא נמצאת אצלי – אתה יכול לקחת אותה…" אמר באכשי והניח אותה לפני השופט שפתח אותה בלהיטות וגילה ערמת דפים מגולגלת בכתב חרטומים. "מה זה?" שאל את באכשי באכזבה. "מכתב הסליחה שלי, ידעתי שאתה תטיב איתי רק בגלל מכתב הסליחה שכתבתי…" אמר באכשי בחיוך זורח. "אם ככה שאתה מודע לחומרת מעשיך, ואתה מתחרט עליהם טוב שפסקתי כפי שפסקתי…" אמר לו השופט ובאכשי עזב את המקום שמח ומאושר…
בראש השנה כולנו עומדים למשפט לפני הבורא, הדבר היחיד שיכול לכתוב את גורלנו לחיים טובים ולשלום, הינו 'מכתב הסליחה' הקבלות שקיבלנו על עצמו להשתנות, להיטיב את דרכנו ולחזור בתשובה שלימה על המעשים הרעים שעשינו במשך השנה כולה. אם נגיע למשפט כשאנו מוכנים ולאחר ששבנו בתשובה שלימה, בוודאי נכתב ונחתם כולנו בספר החיים לשנה טובה ומבורכת.
