מעבר לקווי האויב

סיפור לשבת

אלישע נשם עמוקות לפני שלחץ על הכפתור ושיגר במכשיר הקשר את ההודעה הבאה: "קודקוד, כאן עיט אנו נאלצים לנטוש. אני חוזר, אנו נאלצים לנטוש!". אלישע סימן בראשו למאור הנווט שהגיע הרגע. שניהם לקחו שוב נשימה עמוקה, כשהם מנסים להדחיק את החששות הכבדים אשר היו עלולים להקפיא את תנועותיהם ולמנוע מהם כל פעולה עד ההתרסקות הבלתי נמנעת, ומשכו את הידיות של כסאות המפלט. אלישע חש בשינוי המהיר של האוויר סביבו כשמצא עצמו מחוץ למטוס, בגובה רב, נתון לחסדי הרוח וכוח המשיכה. כמה מטרים ממנו ראה את מאור צולל למטה במהירות עד הרגע בו נפתח המצנח וקצב הירידה המהיר נבלם באחת.

אלישע ידע כי עומדים בפניהם ימים לא קלים. הוא הציץ למטה בחשש וידע כי הסיכוי שהם לא התגלו על ידי אחת מעמדות התצפית הסוריות הינו קלוש ביותר. הם יאלצו לנסות ולהתחבא עד להגעת כוח חילוץ ישראלי או לחילופין יפלו בשבי ויצטרכו הרבה חסדי שמים ואומץ לב כדי לשרוד את החקירות ואת תנאי הכליאה הנוראיים. מרחוק ראו את מטוסם מתלקח באוויר ולאחר כחמש שניות פיצוץ אדיר החריד את השמים וחלקיקי מטוס קטנטנים עפו לכל עבר. מאור סימן לאלישע באגודל מורם 'כל הכבוד' – שהצליחו במשימתם האחרונה במטוס – הפעלת מנגנון השמדה עצמית כדי למנוע מהסורים לדלות מהמטוס מידע חיוני על מערכות המעקב והמידע של צה"ל.

כשנחתו, מיהרו השניים להסתיר את המצנח והחלו לנוע לכיוון ההרים הקרובים בתקווה למצוא שם מקום מסתור ראוי. הם שמעו קולות של סירנות מתקרבות וצלילי מסוק וידעו שככל הנראה לא יספיקו להגיע לשם בזמן. הם רצו בכל כוחם, מתנשפים, אוחזים בצד הבטן, אך ממשיכים לנוע. אלא שלפתע, כשעלו על גבעה קטנה ותלולה, ראו מעברה השני ג'יפ מנומר ומאחוריו שלושה חיילים חמושים אשר כיוונו את נשקם היישר אליהם: הסורים תפסו אותם!

החיילים צעקו לעברם וכיוונו אליהם את הנשק, הם הרימו את ידיהם בהכנעה. לא היה עוד טעם לנסות ולהימלט. תוך דקות אחדות היו במקום עשרות כלי רכב וכמאתיים חיילים. אזקו אותם במהירות, תוך כדי שקיבלו מספר מהלומות מחיילים כועסים שקיללו אותם וירקו בפניהם, הם הוכנסו לתוך חלל אחורי של משאית. והתיישבו על רצפת המשאית, עיניהם נקשרו וצעדים של אדם גדול ממדים נשמעו בבירור. האיש התקרב אליהם והחל לדבר איתם בעברית עילגת ובקול בס מפחיד וצרוד: "לא ניתן לציוניים למצוא אתכם כאן, מיד ניסע למקום מסתור ושם תישארו למשך שארית חייכם. אבל לפני שנצא לדרך אנחנו חייבים לדעת כמה דברים כמו פרטיכם האישיים, תפקידכם בצבא ומהות המשימה אותה עשיתם כאן!".

אלו היו עשרים דקות כואבות וקשות עבור שני הטייסים, אך לאחר שהחוקר ראה שאינו משיג מהם אינפורמציה משמעותית ומפקד הכוח החל לדחוק בו על מנת שיתרחקו מהמקום לפני שיגיע כוח חילוץ ישראלי – הוא יצא מהמשאית בכעס וטרק את הדלת בעוצמה.

אלישע ומאור ניסו להסתיר את חיוכם אך שמחו על הניצחון הקטנטן הזה שהשיגו כעת על החוקר. עם זאת, שניהם ידעו כי לא יזכו לעוד ניצחונות רבים שכאלה. כנראה שהחודשים הקרובים של חייהם יהיו סיוט מתמשך וכואב, ומי יודע אם בכלל יצאו מזה בחיים. כשהתגייסו לחיל האוויר ידעו היטב כי החשש הזה קיים והם שמעו סיפורי 'מורשת קרב' מלוחמים וותיקים שנפלו בשבי, אך בין הידיעה על האפשרות לבין המציאות עצמה ישנו פער גדול ומפחיד.

הם הוצאו בכוח מהמשאית על ידי כמה חיילים חסונים והושלכו לתוך משאית אחרת, קטנה יותר. על פי הקולות הבינו כי יש איתם בתא האחורי בערך עשרה חיילים סורים, לא כוח שניתן להתגבר עליו ולהישאר בחיים. המשאית החלה לנוע והחיילים צעקו קריאות שמחה ומדי פעם אף הפגינו אלימות כלפי שני השבויים. המשאית נסעה למעלה מחצי שעה ללא עצירה ואלישע ומאור הרגישו עם כל שנייה שעוברת כיצד הם מתרחקים מהגבול ובעצם מהסיכוי להינצל ולא להיגרר עמוק יותר אל תוך המציאות האכזרית. הם חונכו להדחיק את הייאוש המכרסם ולהתגבר עליו וכך עשו, בדיוק כמו שתרגלו ב'שבוע השבי' בצבא, אך עדיין היה חשש גדול שניקר במוחם ללא הרף.

לאחר חצי שעה של נסיעה הם לפתע החלו להשתעל. לא רק שניהם, אלא כל יושבי המשאית החלו להשתעל. אגב כך, המשאית פנתה בחדות שמאלה והגבירה את מהירות נסיעתה בצורה ניכרת. על פי התנועות החדות של המשאית נראה היה כאילו היא מנסה להימלט ממשהו, ואז… הכל החשיך.

כשמאור ואלישע פקחו את עיניהם הם היו ללא כיסוי העיניים. מבט קטן סביב הראה להם כי הם עדיין בתוך המשאית, אך גפיהם חופשיים והחיילים הסורים שמסביבם שוכבים ללא ניע כאילו היו מעולפים. רק חייל אחד עמד בכניסה למשאית וכיוון עליהם נשק. הם שקלו את הסיכוי לתקוף אותו ולהימלט כשלהפתעתם פנה אליהם בעברית: "נתתי לכם את הנסיוב נגד הגז הזה ולכן התעוררתם. אני עובד עבור הישראלים, בואו איתי מהר!".

הם יצאו בעקבותיו ורצו לעבר קבוצת עצים שהייתה בקרבת מקום. מרחוק שמעו מכוניות ומסוק מתקרבים וידעו שזמנם קצר ביותר. להפתעתם בין העצים הוחבא אופנוע כבד. שלושתם נדחקו עליו יחד ופתחו בנסיעה מהירה בנתיב אשר כנראה תוכנן מראש והיה נסתר מהאוויר כמעט לכל אורכו. בסופו של דבר, הם הגיעו לצלע הר אשר להפתעתם גילו כי חלק ממנו הוא דלת תחת הסוואה. הם נכנסו פנימה עם האופנוע, טשטשו את העקבות בעזרת מכשיר מיוחד שחיכה שם, וסגרו את הדלת. "נשלחתי מטעם המוסד ואני משרת בתפקיד נהג בגזרה הזו ורכשתי את אמון המפקדים", סיפר האיש, "קבלתי מהם הבטחה לאור הצטיינותי כי אם יהיה שבוי ישראלי אני אהיה הנהג שייקח אותו. כעת כבר חשפתי את עצמי ואצטרך לשוב אתכם לישראל. נתקדם במערה הזו עד ליציאה השנייה ובלילה יחלצו אותנו משם. אל תדאגו, הכל יהיה בסדר!".

שלושים ושש שעות מורטות עצבים עברו על מאור ואלישע עד שכוח חילוץ ישראלי הגיע לקצה המערה וחילץ אותם הביתה, מה שגרם להם לזכור לנצח את הנס המופלא, של החילוץ המפתיע מהשבי הסורי…

 

כשאנו קוראים את סיפור המגילה אנו עלולים שלא להתרגש מספיק או לא להפנים את גודל הנס כי אנו כבר מכירים את סוף הסיפור. אך אם נבין את עומק הצרה ואת הסכנה הקיומית הממשית שריחפה מעל עם ישראל אשר כבר היה בטוח כי הגיע הקץ ודינו נגזר – נתחבר הרבה יותר לשמחה הגדולה של החג ונזכה לפורים שמח ומשמעותי.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

הכר את מקומך

סיפור לשבת

החלום שהתגשם

סיפור לשבת

שבועת התנינים

סיפור לשבת

אוהב את אלוקים

סיפור לשבת

הגנה אמיתית

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'