המסדרון הארוך בבית החולים היה שומם. אנדי הביט לצדדים וחיפש את האחות שהייתה אמורה להימצא בדלפק. הוא השפיל מבטו אל המעטפה החומה שבידיו ותהה לעצמו כמה זמן ייקח לו לצאת מכאן אל הכתובת הבאה.
"הנה אתה!" נשמע קול מאחוריו. האחות שיצאה מאחד החדרים פנתה אליו ואמרה: "הוא מחכה לך בחדר השני מצד שמאל. טוב שהגעת לשבת לידו, הוא סובל מכאבים!"
תוך כדי דיבור הובילה האחות את אנדי אל מיטת החולה בחדר השני. "הבן שלך נמצא כאן!" אמרה לזקן ששכב במיטה ובהה בחלל. הזקן נראה מעורפל הכרה, והיא נאלצה לחזור על המשפט מספר פעמים עד שעיניו נפקחו בקושי.
הזקן ראה במעורפל את החייל הצעיר שעמד לידו והושיט ידו הרפויה והחלשה באוויר. אנדי כרך את ידו סביב אצבעותיו של החולה, התיישב על כיסא ברזל שראה ימים טובים יותר וניסה להעביר אל הזקן מסרים של עידוד ותקווה באמצעות אחיזת ידו.
השעות חלפו במהירות. האחות נכנסה כמה פעמים במהלך הלילה והציעה לאנדי לנוח במיטה הצמודה שהייתה פנויה, אך הוא סירב. לאורך כל הלילה החזיק ללא הרף בידו השמוטה של הזקן ולחש לו מילות עידוד ותקווה.
בעלות השחר השמיע הזקן קול חרחור ונדם. החייל שחרר באיטיות את ידו חסרת החיים, בדק את הדופק וקם ממקומו לקרוא לאחות. היא הגיעה, בדקה את הדופק ולאחר מכן החלה לומר מילות תנחומים.
"אני מצטערת בשבילך, הוא סבל הרבה והיה חולה כבר תקופה ארוכה…"
אנדי קטע אותה: "מי היה האיש הזה?"
האחות הביטה בו בתדהמה. "לא הבנתי את השאלה, הוא היה אביך!"
אנדי נענע בראשו לשלילה. "לא, הוא לא אבי. מעולם לא ראיתי אותו קודם לכן!"
"אז למה לא עצרת אותי כשהובלתי אותך אליו?" שאלה האחות בפליאה.
"ידעתי מיד שיש טעות," הסביר אנדי. "אבל הבנתי שהוא זקוק לבנו לצידו ואין איש במחיצתו בשעותיו האחרונות. משהבנתי שמצבו חמור מכדי להבחין אם אני בנו או לא, וביודעי עד כמה הוא זקוק לבנו בשעות הקשות הללו, החלטתי להישאר לצידו."
האחות הנידה בראשה בהערכה ושאלה: "אבל מה חייל כמוך עושה בבית החולים? מדוע הגעת לכאן?"
אנדי הנהן ואמר: "למעשה נשלחתי לכאן כדי למצוא את מר ארתור הופקינס ולהודיע לו שבנו נהרג לפני כשבוע בפעולה צבאית. תוכלי לומר לי באיזה חדר הוא נמצא?"
האחות מחתה את הדמעות בעיניה והשיבה: "האיש שישבת לצידו כל הלילה היה מר ארתור הופקינס…"
אנדי עמד המום למספר שניות. הוא נשם עמוקות, מחה דמעה קטנטנה בזווית עיניו ואמר: "אוקיי. כנראה מילאתי את שליחותי בצורה הטובה ביותר. אמשיך ליעד הבא שלי…"
הוא שלף מכיסו את המעטפה הצבאית החומה והשליך אותה לפח האשפה בקצה המסדרון.
"סלח לי, חייל. מה שמך?" נשמע קולה של האחות בחלל.
"אנדי ג'ונסון," השיב קצרות ועצר.
האחות המשיכה: "תראה, מר ג'ונסון, ארתור הופקינס הפקיד בידינו את ארנקו. בתוך הארנק השאיר מכתב שייעד עבור בנו וביקש שיקרא אותו לאחר מותו. מכיוון שישבת לצידו בשעתו האחרונה ובנו כבר איננו בין החיים, אולי אביא לך את המכתב?"
אנדי הרהר כמה שניות ושאל: "למה לתת לי? האם אין למר הופקינס ילדים נוספים?"
האחות ענתה בשלילה. "למיטב ידיעתי אין לו עוד ילדים. אני חושבת שמוטב שתיקח את המכתב, שכן אין אדם אחר שייקח אותו…"
אנדי הניד בראשו וחזר לכיוון הדלפק. הוא לקח את המכתב שהיה סגור במעטפה, התיישב על ספסל העץ החורק בקצה המסדרון והחל לקרוא:
"מייקל שלי היקר, כל חיי השקעתי במחקר כדי לקדם את מדע הפיזיקה. לאחר שהגעתי לפריצת הדרך הפיזיקלית המרכזית במחקר שלי, קיבלתי את התקף הלב הראשון שממנו לא התאוששתי עד היום הזה. באוניברסיטת הרווארד ממתין עבורי פרס של מיליון דולר. אני מבקש ממך לקבל עבורי את הפרס ולהקים קרן כדי שאיזכר לנצח…"
אנדי נשם עמוקות וטמן את המכתב בכיסו. הוא הודה לאחות בשקט, ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה ועזב את בית החולים.
חודש לאחר מכן הוזמנה האחות מבית החולים לוועדה באוניברסיטת הרווארד כדי לספר כיצד העניקה את המכתב לאנדי ג'ונסון, שביקש להנציח את מורשתו של מר הופקינס.
בשנת 1947 הוקמה קרן RHO על שם ארתור הופקינס, שגייסה אלפי מתנדבים מכל רחבי ארצות הברית שהתנדבו לשבת ליד אנשים חולים ובודדים בבתי החולים בשעותיהם הקשות. במשך עשרים שנה פעלה קרן RHO והצליחה להביא מזור לליבותיהם של מאות אלפי חולים זקנים ובודדים – והכול בזכות מעשה טוב אחד שהשפיע לדורות הבאים…
הרבה פעמים מזדמנת לידינו אפשרות לעשות טוב לאחרים. עלינו לשים לב מתי אחרים זקוקים לנו ולהיות תמיד שם בשבילם, כי לכל מעשה טוב אחד יש המשך שאיננו יודעים את השפעותיו. או כפי שהיה אומר רבי קלמן קלונימוס שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה: "הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר".
