מצה שרויה

בית המדרש

בליל הסדר התאספו כל החברים לסדר פסח משותף לכולם, הם הכינו מראש את המצות שאותם יאכלו במהלך הלילה. שלום, שהיה אחד המשתתפים, רצה לעזור ועל דעת עצמו לקח חבילת מצות והרטיב אותה כדי שתהיה חבילת מצות רכות למשך הסעודה כפי שנהגו בבית הוריו. אלא שכשהגיע לסעודה, התברר שאף אחד מהמשתתפים לא אוכל 'מצה שרויה' ולכן כל החבילה נזרקה לפח, למעט כמה מצות בודדות ששלומי אכל. כעת הגיע שלומי לרב ושאל האם הוא צריך לשלם על המצות כיוון שאלו היו מצות יקרות שנאפו לאחר חצות. או שמכיוון שיש אנשים שכן אוכלים שרויה והוא עשה זאת בתמימות, זה לא מוגדר כ'נזק' ולכן הוא לא יצטרך לשלם על המצות. מה לדעתכם השיב לו הרב?

מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן שע"ח, סעיף א', בדין: 'הזיק בשוגג'. סימן ש"ו סעיף ה', בדין: 'עשה ספק נזק' ובש"ך על המקום.

תשובה לשאלה "מציאה לא כשרה" (שאלה מס' 737)

תקציר השאלה השבועית: שרה שלא זכתה למעלה מעשר שנים לפרי בטן, החליטה לקראת חג הפסח לזרוק לפח את כל הבגדים שאינם מתאימים לגדרי ההלכה. היא ערכה מיון קפדני בבגדים שלה ומילאה שלושה שקיות והלכה לפח וזרקה את השקיות, אלא שהשכנה שהבחינה בה זורקת את השקיות החליטה לקחת לעצמה את הבגדים. אחרי החג הבחינה פתאום שרה בשכנה שלה, לובשת את אחד הבגדים שזרקה. ואמרה לה: "מה פתאום את לובשת את הבגד הזה, אני זרקתי אותו לפח כי אסור ללבוש אותו לפי גדרי ההלכה!" אבל השכנה טענה כנגדה: "אני לקחתי את זה מהפח וזכותי ללבוש מה שאני רוצה, את זרקת את זה לפח. את לא יכולה לבוא ולומר לי אל תלבשי את הבגד הזה!" מה דעתכם, מי מהם צודקת?

תשובה בקצרה: עם כל הכבוד לשרה שאינה מעוניינת שהשכנה תלבש בגדים שאינם לרוח ההלכה, כיוון שזרקה אותם לפח, השכנה זכתה בהם והיא יכולה ללבוש אותם.

תשובה בהרחבה: נקדים ונשבח את גברת שרה שקיבלה על עצמה להתלבש לפי גדרי ההלכה בצניעות ועשתה מעשה של מסירות נפש. למדנו בגמרא (תלמוד בבלי מסכת 'בבא קמא' דף קט"ז) מסיפור שהובא לגבי רב ספרא שהיה הולך בשיירה ומכיוון שהם זכו לליווי על ידי אריה טורף שליווה אותם חלק נכבד מהדרך, כל אחד מהם היה נותן בתורנות את חמורו לאריה כדי שיטרוף את החמור ולא יפגע בהם. כאשר הגיע תורו של רב ספרא לזרוק את החמור שלו כטרף לאריה, האריה לא אכל את החמור ומכיוון שהאריה לא אכל את החמור, הוא חזר לרשותו. ומזה למדנו לגבי המקרה שלנו, שכיוון ששרה לא הפקירה את הבגדים אלא זרקה אותם לפח, כדי שאף אחת אחרת לא תלבש אותם, אז לכאורה השכנה צריכה להחזיר לה את הבגדים כיוון שעדיין הם לא יצאו מרשותה.

הדין במקרה שלנו

אבל ה'תוספות' על המקום בסיפור של רב ספרא (דיבור המתחיל 'אדעתא') לימד אותנו ששם במקרה המובא בגמרא, החמור חזור לרשותו של רב ספרא אוטומטית, כיוון שעדיין לא התייאש ממנו כל זמן שהאריה לא טרף אותו. אבל אם למשל היה 'ייאוש בעלים' אם נניח לדוגמא שרב ספרא היה רואה שהחמור כבר בפיו של האריה ובוודאי היה מתייאש ממנו, במקרה כזה החמור לא היה חוזר אוטומטית לרשותו ומישהו אחר היה יכול לזכות בחמור. ולכן במקרה שלנו, כיוון ששרה זרקה את הבגדים לאשפה שמפנים אותה בכל כמה שעות, זה אומר שמבחינתה היה 'ייאוש בעלים' גמור כיוון שלקחה בחשבון שהעירייה תפנה בעוד כמה שעות את האשפה ולכן השכנה שלקחה אותם זכתה בהם והבגדים עברו לרשותה.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

בית המדרש

חסד בקומבינה

בית המדרש

שבוע הספר

בית המדרש

הסכם זה הסכם

בית המדרש

הצ'ק שהתכבס

בית המדרש

האור שלך משמעותי

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'