מציאות מקבילה

השמש ירדה מעל בריכת המים של העיר טשקנט, נאסר ישב מעל ברכת המים בעוד צללי השמש הבהיקו מעל קווי המים, כוס התה שלו הייתה מונחת מעל שפת הבריכה וחוגה בידו השנייה, הוא היה עסוק בחישובים ובדל עיפרון קטן היה תקוע בזוויות פיו, משל היה שקוע בחישוב שטח מדף.

"שלום לך נאסר!" קרא החאן אוזבגו בעוד הוא רכוב על חמורו שצעד באיטיות לצדי הבריכה. "מה אתה עושה ידידי? נראה שאתה עסוק מאד היום!"

"נכון, אדוני החאן!" אישר נאסר בניע ראש. "אני בודק האם ניתן להתקיים ללא אור וחום!" החאן הנהן בראשו בהנאה, נחיריו הריחו כי ניצבת בפניו הזדמנות הגונה להוכיח את עליונותו על פניו של נאסר שלשונו החדה ופתרונותיו המבריקים, הפכו ללעג וקלס את המושלים המקומיים. הוא עצר את החמור וירד ממנו באדנות, נעמד לצד נאסר ושאל בסקרנות: "נו, ומה אתה אומר? האם ניתן להתקיים בלעדיהם?"

"קשה, אבל אפשרי!" הכריז נאסר בסיום מדידותיו ושמט מפיו את בדל העיפרון. "אני לא מאמין שזה אפשרי!" אמר החאן בחשדנות. "אבל יש לי הצעה עבורך, נאסר. אתה כעת תלך להרים למשך שלושה ימים, אם תצליח לשהות שם במערה במשך הזמן הזה ללא אור וללא חום תקבל ממני מאה מטבעות זהב! ואם לא, תצטרך לקבל ממני מאה מלקות בכיכר העיר על כך שאתה מטעה את האנשים בפילוסופיות השגויות שלך!"

נאסר הרכין את ראשו. הוא כבר היה רגיל לגחמותיו של החאן אוזבגו, הוא ארז לעצמו בתוך צרור צנימים ומים ויצא לעבר המערות שבהרים. לאחר שלושה ימים הוא חזר אל העיר, חלש, חיוור ורועד ונכנס ישירות לארמון החאן. "נו?" שאל החאן: "איך היה במערות שבהרים?"

"קר וחשוך, רק השמש ביום והכוכבים בלילה…" ענה נאסר. "ולא הדלקת אפילו מדורה קטנה? או אפילו נר, רק כדי לחמם את הידיים?" התעניין החאן. "שום דבר אדוני החאן, התקיימתי רק על מים וצנימים" השב נאסר. "לא ראית שום אור, אפילו לא ממרחק?" שאל החאן בטון חשדני.
"במרחק?" חשב לרגע נאסר. "האמת, עכשיו כשאתה שואל – היה ניתן לראות מדורה קטנה בקצה העמק…"

"אהה!" שאג החאן בכעס: "אתה רואה?! הרי אמרנו שתהיה בלי שום אור בכלל!" נאסר כיווץ את עצמו לרגע מול זעמו המתלקח של החאן ואמר בקול מדוד: "אדוני החאן, המדורה הייתה במרחק של קילומטרים ממני, כיצד היא יכולה להאיר לי, או לחמם אותי ממרחקים?"

"בוודאי שאפשר!" התיז החאן בזעם. "ולכן אצווה לשומרים שלי להלקות אותך בכיכר העיר!" נאסר שהבין לאן חותר החאן, אמר בתחנונים. "רק דבר אחד אדוני החאן, לפני שאתה מלקה אותי בכיכר העיר אוכל להזמין אותך לארוחת ערב מכובדת בביתי? אני חושב שאוכל להוכיח את הדברים!"

"יהיה כדבריך!" אמר החאן, שמעולם לא סירב לארוחה טובה. למחרת בערב הגיע החאן אוזבגו בליווי אנשיו לביתו של נאסר, שיצא לעברם וקיבל אותם בכל הכבוד הראוי. אשתו של נאסר הגישה בפניהם תה וממתקים, ואז יצא נאסר מהמטבח כשהוא מפטיר לעבר אשתו הצעירה. "עוד כמה דקות, אני בחרתי בעצמי את הכבש!"

אבל הציפייה התארכה מעבר למשוער. כשעברה שעה, יצא לעברם נאסר ואמר: "עוד מעט הכבש יהיה מוכן עבורכם!" הפמליה הרעבה ישבה ושתתה בדומיה את התה הירוק והחריף. אבל כשחלפה השעה השנייה ויצא שוב נאסר להודיע שעוד מעט יהיה מוכן האוכל, טיפס זעמו של החאן לגבהים והוא זינק ממיטת ההסבה ושאג לעברו: "איפה האוכל נאסר? האם אתה עושה ממני צחוק?"

"חלילה!" השיב נאסר ברוגע. הוא הזמין את החאן אל המטבח ושם על אחד מענפי עץ הצפצפה היה תלוי כבש שמן למראה, ומתחתיו בבסיס נחושת דלק נר גדול. "מה זה?!" צרח החאן בחמת זעם. "אתה עושה ממני צחוק נאסר, אני אסיר את ראשך מעליך!"
"אני עושה צחוק?" שאל נאסר בתמימות. "לא יעלה על הדעת אדוני החאן, שכן אם לי היה אור והתחממתי ממדורה שהייתה בסוף העמק בקצה ההר, בוודאי שאין שום בעיה לצלות כבש על נר במרחק של עץ עלוב אחד…"

בחג הסוכות אנחנו יוצאים מהבית לשבעה ימים לזכר הנס הגדול של ענני הכבוד שליוו את עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנות המסע, האם מישהו היה יכול להאמין לניסים שכאלו? אבל אנו שיודעים וחיים בכל חג ובכל פעם מחדש את הניסים של הבורא, יודעים את המציאות המקבילה וחוגגים כולנו את הנס הגדול שנראה כמו דמיון שרחוק מהמציאות.