המסעדה הייתה מלאה באנשים, והמטבח היה מלא בעובדים. הטבחים נעו במהירות ממקום למקום. צעקות קצרות, הוראות מהירות וסכינים הפוגשות בעוצמה קרשי חיתוך נשמעו ללא הפסקה ברחבי המטבח.
"מיראל!" קול אחד נשמע גבוה מכולם. "איפה אתה?" מיראל הסב את מבטו מהמחבת הרותחת לכיוון הקול, "אני כאן, אפי!" הוא זיהה את עמיתו לעבודה. "מה אתה צריך?" שאל-צעק חזרה. זהו השבוע השני שהוא עובד במסעדה הזאת, והוא חייב להוכיח את עצמו כיעיל. אם מישהו זקוק לעזרתו – הוא יסייע עד כמה שאפשר. "בוא לכאן! מהר!"
מיראל נטש את המחבת והתקרב בצעדי ריצה אל אפי. "מה קרה?" אפי היה עסוק בעיסה שלפניו ורק הפטיר לעברו בקצרה: "הלילה. בשעה שלוש לפנות בוקר. תהיה כאן בבקשה!" מיראל העווה את פניו ומחה את מצחו בשרוולו. "מה זאת אומרת?" ניסה להבין. "בלי שאלות מיותרות". אפי טפח על גבו של מיראל. "ניפגש הלילה".
מיראל היסס מעט כשהבחין באפי שחזר לעבודתו. הוא כחכח בגרונו, שולח מבט מהיר אל המחבת. "בשביל מה אנחנו צריכים להיות כאן בשלוש בלילה?"
"אתה ממש עקשן", נאנח אפי עמוקות. "בשלוש בלילה צריך להגיע משלוח של חומרי גלם. אני אצטרך עזרה בהכנסת המוצרים אל המטבח". מיראל צמצם את עיניו בחשדנות. אולי הוא חדש כאן במסעדה, אבל את השאלה הזאת הוא חייב לשאול. "למה המשלוח מגיע בשעה כל כך מוזרה?"
"בכלל לא שעה מוזרה!" אפי הדף את חשדנותו של הטבח החדש. "בשעות הללו המסעדה שקטה, הכבישים פנויים. הרבה יותר קל לפרוק משלוח בזמן כזה", ומיראל הנהן בראשו בהבנה. "אוקיי. אני אהיה כאן", השיב מיראל וחזר לעמדתו, מכבה את האש מתחת למחבת. בהחלט יכול להיות שאפי צודק… שיותר נוח לקבל סחורה בשעה כזו.
בשעה שלוש לפנות בוקר הוא התייצב בפתח המסעדה. ידיו היו שלובות ושפתיו התעקלו לחצי חיוך כשהבחין באפי המתקרב לעברו בצעדים גדולים. מיראל העיף מבט לשעונו. שלוש אחר חצות וחמש דקות. "איפה המשלוח?!"
משאית קירור נראתה בקצה הרחוב, מתקרבת לעבר המסעדה באורות כבויים. אפי הצביע עליה. "הנה הוא. תהיה מוכן. נסיים את העבודה מהר ונלך לישון!"
"אין בעיה". מיראל הפשיל את שרוולי חולצתו, מוכן לעבודה. המשאית נעצרה מולם. שלושה עובדים ירדו ממנה והחלו לפרוק את הסחורה על המדרכה.
אפי פעל במהירות, מעמיס על ידיו ארגז גדול. "מיראל!" הוא צעק בלחישה, "בוא כבר לעזור! למה אתה עומד שם?!"
"אני בא!" מיראל התנער ממקומו וניגש אל ערמת הארגזים הקפואים שהחלה להיערם על המדרכה. הוא הרים ארגז אחד והכניס אותו למטבח המסעדה. אפי זירז אותו. "קדימה, מיראל! בוא נגמור עם זה כמה שיותר מהר!" מיראל הנהן ומיהר החוצה חזרה, מעמיס על ידיו ארגז נוסף, ממהר אחרי אפי.
אלא שאז אורות בוהקים עצרו את פעילותם, וחריקת גלגלים נשמעה לפתע צמוד אליהם. אפי קפא על מקומו ומיראל הביט בו בתהייה. "מה קרה?" אפי הסתובב בתנועה חדה לעבר הכביש. הדם אזל מפניו ברגע כשהבחין בסמל המוטבע על המכוניות שחסמו את דרכה של המשאית, בעוד האנשים שיצאו מהמכוניות התקרבו לעברם בצעדים מאיימים. הם היו פקחים של משרד הבריאות. הפקחים ניגשו לעבר הארגזים ופתחו אותם ללא אומר ודברים. מהר מאוד הם גילו את הסחורה ללא הולוגרמות, תעודת כשרות מינימלית ופיקוח וטרינרי.
"אפי", הם ניגשו אליו בביטחון. "בוא איתנו בבקשה!" קולו של אפי רעד. "למה? לא עשיתי כלום!" אבל הם לא התבלבלו. "בעל המסעדה והשף כבר עצורים. אתה, שמכניס בפועל את הסחורה, אתה עצור!"
אפי החוויר לחלוטין, נותר חסר מילים. הוא הסתובב לעברו של מיראל ונעץ בו מבט יוקד. "אתה? דווקא אתה?!" מיראל נאנח קלות. "אמרת לי שהכול מאושר, שהכול בסדר, שתמיד אתם פועלים באופן הזה, וכמעט צדקת. באמת זו ההתנהלות השגרתית שלכם, שאלתי את שאר העובדים. אבל אני לא הייתי מוכן לתת יד לדבר כזה, בפרט כשאתם מסכנים חיים של הסועדים במסעדה בכל מיני מחלות תברואתיות. ולכן עדכנתי את משרד הבריאות, הצעתי להם לחכות כאן בשלוש לפנות בוקר", אמר בקול ברור. "אמנם אני אצטרך לחפש עבודה אחרת. אבל במקום כזה לא הייתי נשאר בשום אופן. איך אתם מעיזים להכשיל כך אנשים בכשרות, וגם לסכן אותם מבחינה בריאותית?"
אפי שתק. הפקחים לא התמהמהו והעלו אותו לרכבים שלהם. הפועלים הוציאו את הסחורה חזרה למשאית, ומיראל ידע: אולי הוא הפסיד את העבודה, אבל ללא ספק הוא עשה משהו טוב מאוד.
*
הפרשה מספרת לנו על יעקב אחרי שנים ארוכות בביתו של לבן הארמי שהיה אדם שלילי וחסר מעצורים, ובכל זאת יעקב נותר איתן עם הערכים הטובים של בית אבא, ולא זז מטוהר המידות והמעשים שלו. כי זה לא משנה מה המחיר הגשמי שתצטרך לשלם, מה שבאמת משמעותי זה מחיר הנפש שערכה אינו נמדד בכסף ובמדדים חיצוניים.
