רוברט ישב על הספסל בפארק החביב עליו והיה שקוע בקריאת ספר עבה. הוא הרים את ראשו לרגע, נהנה ממזג האוויר הסתווי הקריר, והתמתח בהנאה. הוריד את מבטו כדי להמשיך לקרוא, ובדיוק אז צלצל הטלפון במרחק מטרים אחדים ממנו. זה היה טלפון ציבורי מהסוג שכבר כמעט לא רואים. הוא ניסה להתעלם מהצלצול הטורדני ולהמשיך לקרוא, אך הטלפון המשיך לנדנד בעקשנות.
רוברט לא היה מסוג האנשים שיענו לטלפון ציבורי אקראי, אבל באזור לא נראתה נפש חיה מלבדו. הוא המתין דקות אחדות כדי שהמחייג הנודניק יתייאש, אך הטלפון המשיך להפר את מנוחתו. לאחר דקות ארוכות של צלצול מתמשך, קם רוברט ממקומו באנחה מודגשת ופסע באיטיות לעבר הטלפון. הוא הרים את השפופרת הארכאית ואמר: "שלום רב".
המטלפן האלמוני הגיב בקול חביב ונעים: "שלום לך, נעים מאוד, שמי מייק פול ויש לי משימה חשובה עבורך". רוברט שתק לרגע, מופתע מהאסרטיביות המתפרצת של הבחור מעבר לקו. "אתה אפילו לא מכיר אותי", קבע בטון כעוס.
הבחור לא נרתע מהגישה הקוצנית של רוברט והמשיך לדבר: "אני לא צריך להכיר אותך, ואתה לא צריך להכיר אותי באופן אישי. אתה רק תבצע עבורי מטלה פשוטה ותקבל עבורה תשלום במזומן…"
רוברט הביט סביבו, הפארק היה שקט לחלוטין, פרט לשני חתולים מפוספסים שהתגרו זה בזה וחסר בית קשיש שסחב אחריו עגלת מתכת מלאה בקבוקים משומשים.
"לא יודע, זה נשמע לי מפוקפק, אני בסך הכול רוצה לקרוא את הספר שלי בנחת", מלמל לשפופרת. "אל תדאג", עלץ מייק, "הכול חוקי לחלוטין, אנחנו פשוט חברה שמעודדת שימוש בטלפונים ציבוריים, אנחנו מתקשרים באקראי לטלפונים ברחבי העיר, ומציעים לאנשים להשתתף באתגרים בתמורה לפרסים, זהו יום המזל שלך!"
לבסוף, רוברט השתכנע ונעתר לבקשתו של המטלפן האלמוני. הוא קיבל ממנו נקודת ציון ברחבי העיר, שם חיכתה לו מעטפה חומה דקה, בתוכה היה מפתח מחובר למחזיק מפתחות מסיבי בצורת אריה שואג ופתק קטן שעליו הופיעה כתובת והמילים: "שים את המפתח בתיבת הדואר".
רוברט הרגיש איך דפיקות הלב שלו מתגברות, "בשביל מה הייתי צריך את זה?" נאנח, אבל הסקרנות גברה על חששותיו. הוא נכנס לרכב, הקליד את הכתובת במערכת הניווט ונסע לעבר היעד.
הכתובת הייתה בבניין משרדים גדול ויוקרתי על רחוב ראשי סואן ושוקק חיים. כאשר רוברט התקדם לכיוון הכניסה, הוא שמע צעקה: "הפתעה!" לתדהמתו במסעדה האיטלקית ששכנה למרגלות הבניין, התאספו משפחתו, חבריו, ידידיו ומוקיריו. "יום הולדת שמח!" ילדיו התקרבו אליו לחבק אותו. רוברט ההמום מצא את עצמו בכיסא חתן היום הולדת בראש השולחן הערוך בעוד הוא טומן את המפתח עמוק בכיס מכנסיו, הודה לכולם נרגשות.
"תגיד", הוא רכן אל בנו שישב לצידו, "איך ידעתם שאגיע לכאן?" עוד לפני שהספיק לקבל תשובה, עצרו שני רכבי שטח שחורים בחריקה על המדרכה מול פתח המסעדה. עשרה סוכנים פדרליים בחליפות ומשקפי שמש יצאו מהם בריצה ונכנסו פנימה. הסוכנים פנו ישירות אליו: "מר רוברט, תתלווה אלינו בבקשה". הם תפסו אותו משני צדדיו וליוו אותו לתוך אחד הג'יפים.
בתוך הרכב התיישב מולו אחד מהם ואמר: "שמי אלן פוסטר ואני סוכן FBI, יש אצלך משהו שאני צריך". רוברט הוציא באיטיות את המפתח מכיסו ומסר את אותו אל הסוכן פוסטר. הלה הנהן ומסר אותו לסוכן שישב מאחוריו.
"אני רוצה לומר לך, שמחזיק המפתחות הזה הוא בעצם כונן נייד עם מידע גנוב שנועד לשמש עבריינים. מכיוון שעקבנו אחריו ידענו שהוא שלח אותך לכאן, כדי למצוא את הכונן בדיוק בזמן…" רוברט ההמום הביט בסוכן בהלם מוחלט, הוא לא האמין שהפעולה המוזרה שביצע תוביל אותו לתוך רכב של הבולשת הפדרלית. הם יצאו החוצה, הסוכן טפח על גבו ואמר: "אתה משוחרר. אנחנו יודעים שהוא עקב אחריך וידע שהמשפחה שלך הכינה לך מסיבת הפתעה כאן בבניין, זאת הסיבה שהוא שלח אותך לכאן ותפס עליך 'טרמפ' על הדרך!" אמר הסוכן
"רק דבר אחד לא מסתדר לי", אמר רוברט לבנו, "איך ידעתם שאגיע לכאן?"
"מה זאת אומרת?" נדהם הבן, "הנייד שלך לא היה זמין. אז התקשרנו לטלפון הציבורי ליד הספסל הקבוע שלך, אמרת שאתה בא…" שיחתם נקטעה על ידי חסר בית שסחב אחריו עגלה מלאה בקבוקים משומשים: "הזמינו אותי ליומולדת כאן!" צעק להם, בעוד רוברט חייך והבין כיצד נסגרו הקצוות באופן מפתיע…
*
החיים מלאים ב"צירופי מקרים", דברים לא הגיוניים שמתרחשים סביבנו ומובילים אותנו לרצף אירועים שאנחנו לא תמיד יודעים להעריך למה הוא נועד ומדוע זה כך. אבל בסופו של דבר עלינו לדעת כי "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ", הקב"ה מוביל אותנו בדיוק לאן שאנחנו צריכים להגיע, ובסופו של דבר התמונה המלאה של כל מה שעברנו בחיים תתבהר לנו לטובה ולברכה.
