שאלה: שלום. קוראים לי שחר ואני חייל בצבא. אני בא ממשפחה דתית וגם בצבא משתדל לשמור על תפילות ושבת, למרות שזה לא קל בכלל. כמעט כל החבר'ה במחלקה שלי חילונים ולא נעים לי להיות כל הזמן היוצא דופן. אז ציצית אני לובש מתחת הבגדים. לתפילה אני משתדל למצוא זמנים שאני לבד. אבל יש מקרים בהם אי אפשר להתחמק. נגיד, סיימנו לאכול צהרים, כולם קמים ואני נשאר לשבת כדי לומר ברכת המזון. או כשבזמן חופשה החבר'ה נפגשים ונכנסים לאכול במקום לא כשר. ממש מפדח אותי להגיד להם: "תקשיבו, לא כשר פה, בואו נחפש מקום אחר". מה עושים?!
תשובה: שלום שחר.
הדילמה שאתה מתלבט בה עתיקה מאוד. אמנם עכשיו אנחנו חיים ברוך ה' בארץ ישראל בין יהודים, אבל באלפיים השנים האחרונות חיינו בעיקר בגלות בין הגויים, ושם תמיד היינו שונים והתנהגנו אחרת מהסובבים אותנו.
השאלה היסודית ממנה הכול מתחיל היא איך אנחנו מתייחסים לעצמנו ולאמונה שלנו.
שמע סיפור מעורר מחשבה: לפני כמאה שנה חי באוסטריה יהודי בשם זיגמונד פרויד. פעם בהיותו ילד הלך לטייל עם אביו שסיפר לו שלפני שנים הוא צעד שבת אחת ברחוב הזה ונוצרי ניגש אליו, העיף את כובעו אל הבוץ וצעק לו: "יהודי, תסתלק מהמדרכה הזו".
"ומה עשית?" שאל הילד את אביו.
"ירדתי מהמדרכה והרמתי את הכובע", ענה האב בקול נמוך.
הילד חש אכזבה גדולה לשמוע שכך התנהג אביו הגדול והחזק.
לימים זיגמונד גדל להיות פסיכולוג מפורסם אבל חי בדרך מנותקת לגמרי מתורה ואמונה.
סיפור דומה אבל שונה שמעתי מאדם אחר שגדל כילד באנגליה. שבת אחת עם סיום התפילה יצא עם אביו מבית הכנסת. יהודי אחד ניגש לאבא והעיר לו: "בנך שכח להוריד את הכיפה". רבים נהגו אז כדתיים בביתם אבל בצאתם החוצה הסירו כל סממן דתי כדי לא לספוג יחס שלילי ואנטישמי. האבא הגיב בתקיפות: "אף ילד שלי לעולם לא יתבייש להיראות יהודי בפומבי". הדברים חלחלו לליבו של הילד שגדל להיות הרב יונתן זקס, שכיהן במשך 22 שנה בתור הרב של אנגליה והפך להיות לאחד ההוגים היהודים המשפיעים בעולם.
למה אני מספר לך את זה, שחר?
אתה בטח יודע שגאווה זו מידה שלילית. אבל יש גם סוג של גאווה חיובית: "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברים הימים ב', י"ז, ו') – אדם שחש בעל ערך על הליכתו בדרך ה' ועל כך שהוא זוכה לקיים את מצוותיו של בורא עולם ולהיות שליח שלו עלי אדמות.
השולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי שלנו, כותב כבר בסימן הראשון: "ואל יבוש מפני המלעיגים" (אורח חיים א', א'). כלומר, יהודי צריך לעשות את מה שמוטל עליו בלי לחשוש כל הזמן מה יגידו, איך יסתכלו ומה יחשבו. הניסיון מלמד שמי שיצעד בדרך הזו בסופו של דבר החברה תכבד אותו, הרבה יותר מאשר את מי שאין לו אופי ואין לו דרך והוא רק נגרר אחרי הסביבה.
כל זה נכון, שחר, באופן כללי, ועוד יותר בימינו בארץ. הרוב הגדול של החברה הישראלית, גם אם הוא נראה כלפי חוץ כחילוני, הוא מאוד מאמין. רבים מאוד עורכים ברית מילה לבנם, חוגגים סביב שולחן הסדר, צמים ביום כיפור ועושים קידוש בליל שבת, אפילו אם לאחר מכן ייסעו לאנשהו.
לכן, שחר, אל תתבייש בכך שאתה שומר על ההלכה. להפך. עשה זאת בביטחון ובאמונה ואז אולי תגלה שהסובבים אותך לא רק מעריכים אותך אלא לפעמים אפילו מצטרפים אליך.
