החיוך שעלה על פניו של דנוור כאשר הוא קיבל את משרת סוכן הבית של מר וגברת מוסקו היה הגדול ביותר שעלה אי פעם על פניו, דנוור היה אדם בשנות החמישים לחייו שפוטר מעבודתו כפקיד דואר ומאז חיפש כל הצעת עבודה שתתאים לגילו. מצב השוק היה עגום והוא נאלץ לקבל עבודות מזדמנות וזמניות שקיבל תמורתן פרוטות, ומצב רוחו היה בשפל. אלא שאז צדה עינו מודעה בעיתון שבה נדרש אדם לעבודה כסוכן אחראי לאחזקתו, טיפולו וניהולו של בית גדול ומרווח באזור. הוא הוזמן לראיון אצל בני זוג צעירים, הדורים בלבושם, שסיפרו לו כי הם מחפשים סוכן בית לטירתם הגדולה שמחוץ לעיר.
דנוור התעניין בשכר וכמעט התעלף כששמע כי מדובר בסכום של עשרת אלפים דולר לחודש, הוא הביע מיד את הסכמתו ואף צרף המלצות שהעידו על כישוריו. אך מר מוסקו ביקש לידע אותו לפני החתימה כי הוא נדרש למלא שני תנאים שאולי יראו לו מוזרים אך הם חשובים מאוד עבורו: נדרש ממנו לגדל את שערו עד שיהיה לו שיער ארוך, וכמו כן הוא מתבקש ללבוש חליפות חומות ועניבה צהובה בשעת העבודה.
דנוור נענה בשמחה לתנאים. "ככה אוכל את מחיר התספורות" חשב לעצמו, ובאשר ללבישת חליפה חומה ועניבה צהובה? מה רע בכך. עשרת אלפים דולר לחודש הם סכום שעבורו שבהחלט מצדיק דרישות מוזרות כאלו. כבר למחרת הגיע דנוור אל הטירה, ונוכח כי אכן מדובר בבית מרשים ועשיר. הוא כלל שלש קומות שבתוכן היו יצירות אמנות רבות: תמונות קיר של ציירים ידועים, מיצגי אמנות, וכלים יקרים. הוא עבד קשה ביומו הראשון עד שהכיר היטב את הבית והחל לערוך את התיקונים הנדרשים. כעבור שלשה ימים פחתה העבודה ודנוור יכל לנוח זמן רב יותר, מלבד טיפולים קלים באירועים שדרשו את תשומת ליבו באופן חריג.
ביום הרביעי שמע דנוור את בעלי הבית קוראים לו אל הסלון. הוא הגיע לשם וראה את בני הזוג עומדים סמוך לחלון הענק שפנה לחזית המבנה. מרחוק נראה צעיר שהתקרב למבנה ואדון הבית מר מוסקו פנה בהתרגשות לדנוור: "האדם הזה לא מפסיק להטריד אותנו, האם תוכל להרחיק אותו מהמקום?" דנוור הסכים בשמחה והחל לצעוק אל הצעיר שיעזוב את השטח מיד. הצעיר שמע מן הסתם את הצעקות וכשנוכח בזעמו של דנוור ובצעקותיו, נטש לבסוף את השטח. "תודה רבה!" אמרו לו בהתרגשות בעלי הבית. "האיש הזה מגיע פעמים רבות על מנת להציק לנו, תוכל לדאוג שלא יתקרב יותר למקום?" דנוור השיב בחיוך שזהו חלק מתפקידו ויעשה זאת בשמחה. בימים הבאים הופיע הצעיר עוד מספר פעמים שבהם נקרא דנוור לעזרה ובכל פעם הצליח להרחיק את הצעיר.
חלפו יומיים נוספים, ודנוור במסגרת סיוריו בבית הגיע לדלת מרתף שעד עכשיו לא נפתחה בפניו. הוא פתח בזהירות את הדלת ונדהם לגלות אדם מבוגר כשהוא מעולף שוכב על מזרון ישן כשלצידו צלחת עם שיירי אוכל. הוא סגר את הדלת במהירות ורץ למעלה מבוהל כדי לקרוא לבעלי הבית, אלא שהם לא היו בבית ולא ענו לטלפונים הבהולים שלו. בלית ברירה החליט דנוור לצלצל למשטרה ולהזמין טיפול רפואי עבור האיש. השוטרים כשנכנסו פנימה, עצרו מיד את דנוור בחשד לחטיפה אלא שהוא הכחיש את טענות השוטרים ולקח להם מספר שעות להבין שהם עצרו את האדם הלא נכון. הם ביקשו ממנו לחזור איתם לבית שבו עבד והמתינו בפנים עד לחזרתם של בעלי הבית. כאשר הם הגיעו פרצו השוטרים ועצרו אותם והובילו אותם לבית המעצר.
למחרת בבוקר נקרא דנוור המבוהל לתחנת המשטרה ושם המתין לו מפקד התחנה שסיפק לו הסברים למתרחש: "האיש שמצאת בתוך המרתף, הוא מר מוסקו האמיתי והוא הבעלים של הבית שבו עבדת" הסביר לו הקצין. "זוג הנוכלים שקיבל אותך לעבודה, חטפו אותו ושלחו בשמו מכתב לבנו היחיד שהוא החליט להדיר אותו מכל נכסיו. הם חיפשו אדם בעל נתוני גוף תואמים אליך והגיעו למסקנה שכאשר תגדל שיער ארוך ותלבש חליפה חומה ועניבה צהובה, כפי שנהג תמיד ללבוש מר מוסקו האמיתי. תוכל להרחיק את בנו היחיד מלהתקרב אל הבית…"
"אז בעצם הם השתמשו בי בשביל הקנוניה הזאת?" שאל דנוור ההמום והקצין אישר את הדברים והוסיף: "הנוכלים חיכו שהצעיר יתייאש מנכסיו של אביו וכך הם יוכלו להשתלט על תכולת הבית ולהיפטר ממר מוסקו האמיתי, אלא שאתה מצאת אותו בזמן שצמד הנוכלים לא היה בבית וכך יכולנו לעצור אותם ולהחזיר את הבית למר מוסקו ולבנו היורש היחיד של נכסיו…"
בפרשת ויחי מברך יעקב אבינו את בניו בברכות שחלקם נראות פשוטות למדיי, אבל למעשה מסתתרים בהן סודות גדולים. בברכותיו כלל יעקב אבינו לא רק את אופיים ותכונותיהם של השבטים, אלא גם את הצפוי לצאצאיהם במשך שנות הגלות הארוכה העתידית. הפרשה מלמדת אותנו שאי אפשר להסתפק במה שנראה לנו מובן מאליו, ומאחורי דברים פשוטים לכאורה יכולה להסתתר משמעות עמוקה מאוד.
