בחור צעיר בשם יוסי עלה יום אחד על אופנוע 500 סמ"ק ויצא ל'טיסה' בכבישי הארץ. הסיפור הסתיים במכה כואבת בראש שאחריה יוסי לא זכר שקוראים לו יוסי. הוא כמובן גם לא זכר מי ההורים שלו, האחים, החברים, הבגרויות בלשון ואת האקורדים לגיטרה בס – שהוא אהב כל כך לנגן עליה.
פשוט נמחק לו הדיסק-קשיח במוח.
ההורים, האחים והאחיות, הסבתות וגם הדודות ששמעו את הסיפור, באו במהירות לבית החולים, אבל לא היה עם מי לדבר. יוסי לא מכיר אותם וגם לא רוצה להכיר אותם. הוא גירש את כולם מהחדר יחד עם הגיטרה בס.
יוסי החליט שהוא בעצם קובי. הוא יצא מבית חולים והתחיל לנהל חיים חדשים לגמרי, רכש חברים חדשים, תחביבים חדשים, למד שפה חדשה והפך להיות אדם אחר.
המשפחה שלו ניסתה לתמוך בו בכל דרך אפשרית ומדי פעם ניסתה גם להזכיר לו מי הוא היה פעם, ומי הוא בשבילם גם עכשיו. אבל יוסי, בעצם קובי, היה עסוק בלבנות חיים חדשים, ולא היה לו כוח לחפירות של האנשים הזרים הללו.
אבל אחרי תקופה קרה משהו מוזר – – – פלאשבקים התחילו להופיע מדי פעם אצל קובי, מראות מן העבר, זיכרונות, טעמים, צלילים, ובעיקר געגועים למשהו…
הוא לא ידע מה זה המשהו הזה. אבל זה דגדג לו מאוד והציק לו בימים ובלילות, וכל הדרכים שהוא ניסה כדי להסיח את דעתו מזה ולשכוח, לא ממש עזרו. הגעגוע הזה, הזיכרון המעורפל והלא ידוע גרם לו להרגיש כל הזמן חוסר נוחות. הוא לא באמת הצליח להזדהות עם הדמות החדשה שהוא לבש לעצמו, וגם ההתנהגויות החדשות שהוא רכש לא ממש הסתדרו לו. הכול היה נראה לו חיצוני, רדוד, שטחי, לא באמת משמעותי. והוא המשיך להתגעגע ולסבול…
*
הסיפור הזה עוד לא נגמר, לסיפור הזה קוראים גלות ,והיוסי־קובי הוא "אנחנו" בגלות.
התודעה שלנו חטפה מכה קשה עם חורבן בית המקדש. שכחנו מי אנחנו. איבדנו את זה לגמרי. ברקע, לאורך כל הדורות, היו וגם יש כל מיני צדיקים ואנשים בעלי תודעה גבוהה שמנסים להזכיר לנו מי אנחנו באמת. הם שייכים למשפחת הטוב, האהבה, האחדות, האמת והשלום. ואנחנו לא כל כך זוכרים שגם אנחנו בעצם שייכים למשפחה הזאת.
ולפעמים אנחנו קצת נזכרים, ומשהו בתוכנו מתגעגע מאוד להיות מה שאנחנו באמת אמורים להיות.
וכשסוף סוף ניזכר מי אנחנו ולאן אנחנו שייכים, זו תהיה גאולה.
