עץ החיים

מבט אל החיים

הכפר בוקאי היה כפר קטן מאוד, כל כך קטן עד שהוא לא צוין במפות הארציות הגדולות. קטן עד כדי כך שהייתה בו רק כיכר אחת קטנה במרכזו, ובכיכר הזאת עמד עץ ענק בעל ענפים גדולים שהתפרסו על כל הכיכר.
התושבים אהבו את הכפר הקטן שלהם, אהבו את הכיכר ואהבו את העץ הענקי שהם כינו: "הבּאבּוּ" – סבא בשפתם. הבאבו ניצב בדיוק במרכז הכיכר. גם בחיי היום־יום של תו

שבי הכפר היה העץ מרכז ההוויה: כל ערב בסביבות שקיעת החמה, אחרי העבודה, נפגשו אנשי הכפר, הוריהם ובני משפחתם תחת הבאבו מדי יום, במשך שנים רבות. במשך דורות ארוכים גיבשו תחת צילו הנעים עסקאות חשובות, קיבלו החלטות גורליות בניהול הכפר, ערכו טקסי חתונות וימי זיכרון.

יום אחד החל להתרחש דבר מה משונה ומופלא: מתוך אחד השורשים הצדדיים נבט ענף ירוק חדש, ושני עליו היחידים הנצו זקופים באור השמש. היה זה הענף החדש הראשון שהצמיח הבאבו מאז שהכירו אותו. לאחר ההתרגשות הראשונית הוקמה ועדה מסודרת והיא ארגנה מסיבה גדולה לכבוד המאורע. להפתעת המארגנים, לא כל תושבי בוקאי הגיעו למשתה החגיגי; היו כאלו שסברו שהענף החדש ייצור בעיות משמעותיות.

לאחר כמה ימים מהופעת הענף החדש החל לבצבץ עוד אחד, ובתוך כמה שבועות בלבד ניבטו יותר מעשרים ענפים חדשים ירוקים בינות לגזעיו האפורים של הבאבו. ואם זה לא מספיק כדי להפר מהיסוד את שלוותו של הכפר הקטן והמנומנם, הופיע שומר הכיכר יום אחד בפנים אפורות ועווית מרצדת תחת עינו: "הבאבו… הבאבו חולה!" הוא הפיל את הפצצה. משהו קרה לעץ הקשיש, עליו הצהיבו יותר מאי פעם, הפכו לחלשים ונשרו בקלות. קליפת הגזע הפכה יבשה ופריכה, ובאופן כללי הוא נראה שכיב מרע.

באותו הערב התפוצץ סיר הלחץ מתחת לעץ הבאבו. מתנגדי הענפים הכריזו שהכול באשמתם וצירפו ראייה ניצחת: לפני שהם צצו, הכול היה בסדר. מנגד, תומכי הענפים טענו בתוקף שאין כל קשר בין השניים, ואם כבר – הפוך, דווקא הענפים הם הערובה לעתיד, אם חס וחלילה יקרה משהו לעץ הבאבו האהוב על התושבים.
הוויכוח הלך והתלהט מרגע לרגע. נוצרו שתי מחנות בכפר, והקבוצות התבדלו זו מזו. בסוף, רק לאחר ויכוחים סוערים עד רדת הלילה, הוחלט להעלות את הנושא בישיבת התושבים למחרת היום.

אבל הרוחות לא נרגעו. 'שומרי הבאבו', כך כינו את עצמם מתנגדי הענפים, קבעו באופן חד־משמעי שהענפים החדשים גוזלים את כוחו של הבאבו כטפילים ויש להשמיד אותם. מנגד, 'שומרי העתיד' דיברו ברדיקליות על כריתת הבאבו שכבר סיים את מחזור חייו, וכעת הוא גוזל שמש ומים מהענפים הצעירים שזה עתה נולדו. הוויכוחים הפכו לריב שהפך לתגרה המונית, שהסתיימה רק אחרי שהתעייפו שתי המחנות ושבו לבתיהם.

שומרי הבאבו הגיעו למסקנה שיריביהם לא מתנהגים בהיגיון, וכמוצא אחרון הם החליטו לפעול. הם הגיעו חמושים בגרזינים ומסורים, מתכננים להשמיד את הענפים

החדשים ולהוכיח לכולם שהבאבו יבריא כתוצאה מקיצוץ הענפים החדשים.
אך כאשר התקרבו לעץ הם גילו ששומרי העתיד הקדימו אותם והחלו לשרטט סימני חיתוך על הבאבו כדי למנוע ממנו לחמוס את לחמם של הענפים החדשים. שוב החלו המריבות בין שתי המחנות, אלא שהפעם זאת כבר הייתה עליית מדרגה חמורה, מכיוון ששני הצדדים היו עם כלי משחית בידיהם. כמה מהענפים ניזוקו במהלך התגרה, והבאבו הזקן ספג אף הוא חבלות חמורות במקומות שונים.

המצב הלך והחמיר. הוקמה גדר והובאו שומרים חמושים לפטרל סביב העץ. גדר תיל סבבה את הענפים החדשים לבל יהינו לפגוע בהם. משפחות נקרעו והשיח כולו הפך לשאלה לאיזה מחנה אתה משתייך. לאחר תקופה ארוכה של שנאה מתמשכת הוחלט להיכנס לבית המשפט המקומי ולא לצאת משם עד שיימצא פתרון שיניח את הדעת עבור כולם.

האווירה בבית המשפט הייתה טעונה. צוות השופטים ניסה להרגיע את הרוחות, עד שלפתע נפתחה הדלת והישיש של הכפר צלע פנימה, נתמך במקלו ומלווה במבטי הקהל. הזקן הישיש שגילו עבר את המאה, ייסד את הכפר בצעירותו, והוא האיש שנטע את עץ הבאבו.
הזקן זכה לכבוד מכולם, ובדבריו ניכרה הפיקחות שליוותה אותו כל חייו. הוא דחה את הזרועות שהוגשו אליו לעזרה ובמאמצים עלה לדוכן ונשא את דבריו.

"שוטים!" הוא אמר, "אתם מכנים את עצמכם שומרי הבאבו, שומרי העתיד… שומרים? אתם לא מסוגלים לשמור על כלום, גם אתם וגם אתם טועים. הבאבו הוא לא אבן, הוא יצור צומח, וככזה יש לו מחזור חיים. המחזור הזה כולל הענקת חיים לדור ההמשך. הענפים החדשים הללו הם דור ההמשך. הרי ענפיו הישנים של הבאבו אינם יכולים להתקיים כמות שהם, וחייו חסרי תוחלת אם הוא אינו יכול להצמיח חיים חדשים…"

דממה שררה באולם בית המשפט, ותושבי הכפר הביטו בזקן מרותקים, כאשר עצר לרגע את שטף דיבורו ושאל: "אמרו לי אתם, האם ההורים הופכים לא רלבנטיים כאשר ילדיהם גדלים? האם הילדים מאיימים על משאבי החיים של הוריהם? במקום לשמור על העץ, אתם פשוט הורסים את העץ שאתם רוצים להגן עליו!"

הישיש ירד לאט מהדוכן, פסע לעבר הדלת אפוף בשתיקה ויצא החוצה, מותיר את האנשים בבית המשפט עצובים ומהורהרים. לאחר שתיקה ארוכה הפר השופט הראשי את השקט באולם בית המשפט: "אני חושב שכולנו, כל תושבי הכפר, הבנו את המסר מדבריו של הזקן. אני רוצה שכולנו נעמוד כאן, נקבל על עצמנו לא לפגוע באחרים שוב לעולם, ונלמד מזה כיצד להתנהג במשך כל החיים שלנו".

תושבי הכפר קמו ממקומותיהם. הם הבינו היטב את המסר שריחף באוויר והמחיש להם עד כמה חשובה הזהירות מפגיעה באחרים.

 

בחיים שלנו אנחנו כל הזמן שואפים להתקדם, להשתכלל, להתפתח, וזה דבר נפלא שטבע בנו הבורא, כך העולם המופלא שלנו מתפתח. אולם, תשומת הלב שלנו נדרשת שאף אחד לא ייפגע בדרך, ששום דבר לא יינזק, שהחדש לא יבוא על חשבון מה שכבר קיים, אלא רק יתעצם ויתרבה.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

מבט אל החיים

שלושה מרצדסים

מבט אל החיים

חמורים בתפקיד

מבט אל החיים

קפה על הקיר

מבט אל החיים

מבט מחדש

מבט אל החיים

חברה טובה

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'