ערב ארוך נוסף ירד על הכפר האוסטרי הקטן והגברים נאספו להם בבית המרזח השכונתי, כדי לפוש מעט מעמל יומם. סטפן המוזג אדיר הממדים התרוצץ בין השולחנות, כשהוא אוסף בקבוקי משקה ריקים ומגיש כוסות גדושות לכל גרון יבש. בשולחן של טימותי, השיחה קלחה ונמשכה לתוך הלילה. כטוב לב הנוכחים במשקה, הם החליטו שכל אחד יספר משהו שאף אחד לא יודע עליו. הרעיון זכה להצלחה גדולה, הסיפורים המרתקים והגילויים המפתיעים החזיקו אותם מסביב לשולחן עוד שעות ארוכות. רודולף למשל סיפר שפעם ננעל לילה שלם בתוך האורווה ונאלץ לישון עם הסוסים, מה שגרם לכל הנוכחים לפרצי צחוק בלתי נשלטים.
לבסוף הגיע תורו של טימותי, לספר לנוכחים משהו שאף אחד לא יודע עליו. הוא הניח את כוסו על השולחן והישיר את מבטו אל הפרצופים הסקרניים שהביטו בו. "אתם כנראה לא תאמינו לי!" הוא פתח ואמר: "אבל פעם אחת, כשהייתי ילד…" הוא עצר רגע בשביל האפקט הדרמטי ונהנה לראות את מבטיהם הדרוכים של חבריו. "פעם אחת כשהייתי ילד, המלך הרכין את ראשו בפני סכיני שהייתה מונחת על צווארו".
הגברים הביטו בו כאילו זה הרגע נפל מן הירח וחיכו לרגע שבו הוא יתפרץ בצחוק ויספר שהוא סתם מותח אותם, אבל הרגע הזה לא הגיע. רודולף היה הראשון להגיב: "רגע, רק שאני אבין, אתה… בתור ילד, הנפת את סכינך… על צווארו של המלך?!" שאל וקצה שפמו המסולסל רטט מתוך מאמציו הכבירים שלא לפרוץ בצחוק. אך טימותי לא נע ולא זע: "כן", הוא השיב בפשטות, מבלי להניד עפעף.
החבורה לא הייתה יכולה לשאת זאת יותר, גל צחוק קולני שטף את השולחן. הם החזיקו את בטניהם וצחקו עד שדמעות גדולות זלגו מזוויות עיניהם. אפילו סטפן המוזג צחק בגרון ניחר, מעמדתו מאחורי הדלפק. היחיד שלא היה שותף לצהלה, היה טימותי עצמו שהמשיך ללגום מכוסו בפרצוף חתום. הוא חזר והתעקש שהסיפור שלו נכון לחלוטין ואפילו הוסיף שהם יכולים לשאול את המלך, כדי לאמת את הסיפור, מה שכמובן חידש את הצחוק לגל נוסף.
מאוחר בלילה התפזרו האנשים לביתם, בעודם לועגים לתמימותו של טימותי ולמחרת הנושא כבר הפך לשיחת היום בכפר. כולם צחקו על חשבונו והוסיפו לתאר בסרקזם כיצד טימותי הוא בעצם מלך אוסטריה, רק אף אחד לא יודע את זה חוץ ממנו. הסיפור הפסיק להצחיק כאשר דפיקות ומהלומות נשמעו על דלת בקתתו של טימותי. הוא פתח את הדלת בחשש, שני חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש עמדו שם.
"קרה משהו?" שאל טימותי. "בהחלט קרה!" השיב לו אחד החיילים. "אתה מואשם בבגידה חמורה נגד המולדת והפצת שקרים על מלכנו הנערץ". טימותי נאלם דום לרגע ואז התעשת: "אבל רגע, אני יכול להסב…" אך החיילים לא הקשיבו לצעקותיו, הם אזקו אותו היטב ודחפו אותו לתוך כרכרה מסורגת שהמתינה בחוץ. במשך יומיים הם רכבו כל הדרך לעיר הבירה וינה ומדי פעם הם זרקו לטימותי אוכל דרך פתח קטן בסורגים.
כאשר הגיעו לעיר הבירה, טימותי נכלא היטב במרתפי בניין המשטרה והמתין לגורלו. שבוע חלף עד שניגש אליו סוהר, פתח את תאו והוביל אותו החוצה. "אתה הולך עכשיו לעמוד למשפט בפני המלך, זה העונש על בגידה!" אמר בפנים חתומות. "אבל אני לא עש…" ניסה טימותי שוב להסביר. "לא מעניינים אותי ההסברים שלך!" היסה אותו הסוהר והוביל אותו לעבר הארמון.
בתוך הטירה המפוארת והמבוצרת, הם עברו מבוך של מסדרונות מקושתים ומעוטרים. עד שהגיעו לאולם גדול ורחב, שעל קירותיו נתלו תמונות שמן מרהיבות, המתארות בפרוטרוט מרשים את קרבותיו וניצחונותיו של המלך הזקן. על כיסא עץ מקושט בפיתוחי חותם מעשה אומן, ישב המלך פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו והתנמנם מעט. הכרוז שלצדו נשף בחצוצרתו והודיע כי טימותי עומד למשפט על בגידה חמורה והוצאת דיבה על המלך.
השופט המלכותי סיפר את הסיפור כפי שאירע והכריז שהמלך יחרוץ עכשיו את גזר הדין. המלך פנה לעבר טימותי המפוחד עד עמקי נשמתו ושאל אותו האם יש לו מילים אחרונות. "כן", גמגם טימותי: "אבא שלי, פול היה הספר האישי של המלך. יום אחד לפני טקס חשוב, אבי חלה ולא הצליח לאחוז במספריים. המלך היה חייב להסתפר, אך הוא סמך רק על ידיו המוכשרות של אבי. כפתרון, אבי הציע אותי, בנו הקטן שצפה במלאכתו ולמד אותה עוד מגיל קטן…"
"כך אירע למעשה", סיים טימותי את סיפורו: "שבתור ילד קטן, המלך הרכין את ראשו בפני סכיני המונפת על צווארו. הכל התחיל כבדיחה ואחר כך כבר לא נתנו לי הזדמנות להסביר את עצמי…" המלך פרנץ יוזף הנדהם הביט בטימותי ואישר שסיפורו הוא אמת לאמיתה. הוא חנן את טימותי ואף העניק לו את המשרה הישנה של אביו – הספר האישי של המלך.
הרבה פעולות שאנו מבצעים בחיים, תלויות בהקשר שבו אנחנו מבצעים אותן. לפעמים אותו מעשה בדיוק יכול להיות או חיובי או שלילי. למשל שמחה, יכולה להיות שמחה של מצווה או סתם שחוק והוללות גסה. לאכול, אפשר כדי לחזק את הגוף לעבודת ה' או כדי לזלול ולסבוא. ולכן עלינו להשכיל לעשות את כל הפעולות שלנו בהקשר הנכון ומהסיבות הנכונות.
