השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת כשג'יים סטיבנסון התיישב בבית הקפה 'אוסטין' בתסכול וערבב את הקפה שלו. יומו התחיל בצורה הגרועה ביותר האפשרית: הוא איחר לעבודה, הבוס שלו במשרד התיווך התפרץ עליו לעיני כל העובדים והזהיר אותו שזו הפעם האחרונה לפני פיטורין, המסמך שעליו עמל במשך ימים ארוכים נמחק בטעות, ולקינוח – הקפה שהכין לעצמו במשרד נשפך והכתים את חולצתו המקומטת.
בעודו מנסה לסדר את מחשבותיו, משהו תפס את תשומת ליבו. שני אנשים נכנסו לבית הקפה וניגשו לדלפק ההזמנות. "אפשר להזמין חמש כוסות קפה?" ביקשו, "שתיים לשבת ושלוש לתלות על הקיר."
"בשמחה," השיב הברמן, "שבו בבקשה."
ג'יים חזר להתעמק בכוס הקפה שלו, אך השאלה 'מה זה קפה על הקיר?' המשיכה להדהד במחשבותיו. הוא הביט בשעון – הפסקת הקפה שלו עמדה להסתיים. בדיוק כשהתלבט אם לשאול את הברמן, נכנס לבית הקפה נער צעיר לבוש בפשטות.
"יש לכם אולי קפה על הקיר?" שאל הנער בקול שקט.
"בטח!" חייך הברמן. הוא ניגש ללוח השעם שהיה תלוי על הקיר, הסיר ממנו קבלה והכין קפה לנער. "קח, תיהנה. אם תרצה, אתה מוזמן להשאיר פתק תודה על הקיר."
הנער כתב כמה מילים על פתק שנשא את לוגו בית הקפה ותלה אותו על לוח השעם במקום הקבלה. ג'יים, שצפה בסצנה בסקרנות, ניגש לדלפק.
"אפשר להזמין קפה נוסף ולתלות אותו על הקיר?" שאל.
הברמן הנהן ותלה את הקבלה על הלוח. ג'יים רשם לעצמו לחזור למחרת ולקרוא את הפתק שהשאיר הנער.
למחרת, בהפסקת הבוקר, מיהר ג'יים לבית הקפה. על לוח השעם המתין פתק צהבהב. הוא הסיר אותו וקרא: 'תודה על הקפה, הוא היה עבורי קרן אור אחרי שעות של צמא ורעב. תמשיך להאיר לעולם ותגלה איך החיים שלך משתנים לטובה!'
חיוך עלה על פניו של ג'יים, והוא טמן את הפתק בכיסו. המילים המשיכו להדהד במוחו כל היום. באותו ערב, בדרכו הביתה, פגש את אנדי, חברו מבית הספר.
"אנחנו הולכים לחלק בגדים למשפחות נזקקות," אמר אנדי, "רוצה להצטרף?"
ג'יים הסכים, ומאותו יום הפך למתנדב קבוע בעמותה שאספה וחילקה בגדים למשפחות נזקקות ברחבי ארצות הברית. תוך זמן קצר מונה לרכז הארצי של מערך איסוף הבגדים, והצליח לגייס משפחות אמידות לתמיכה במיזם. הוא יזם הצבת מכלי איסוף מיוחדים בשכונות מבוססות. כעבור חצי שנה עזב את משרד התיווך והפך למנהל הפרויקט בעמותה. תוך שנתיים התמנה למנכ"ל עמותת 'בגדים למען אנשים', גייס תרומות במיליוני דולרים, והפך את העמותה לאחת הגדולות בארצות הברית.
יום אחד הוזמן ג'יים להרצות בפאנל של מנכ"לי עמותות מרחבי העולם. כשהתבקש לספר על הרגע שבו גילה את ייעודו לעזור לנזקקים, שלף מארנקו פתק צהוב ומקומט והקריא: "תודה על הקפה, הוא היה עבורי קרן אור אחרי שעות של צמא ורעב. תמשיך להאיר לעולם ותגלה איך החיים שלך משתנים לטובה!"
הוא הביט בקהל המרותק ואמר: "המשפט הזה שינה את חיי. מעובד מתוסכל במשרד תיווך שרץ אחרי המשכורת, הפכתי לאדם שמייעד את חייו להאיר את חייהם של אחרים."
מחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם. לפתע עלה לבמה צלם צעיר שעבד באירוע ושאל: "האם הפתק הזה הושאר בקפה 'אוסטין' בפנסילבניה?"
"כן!" ענה ג'יים בהתרגשות.
הצלם הצעיר נטל את המיקרופון וסיפר: "באותם ימים הייתי חסר בית ועבודה. אחרי שעות של רעב וצמא נכנסתי לקפה 'אוסטין' ושאלתי אם אוכל לשלם על הקפה בפעם אחרת. המלצר הציע לי לקחת קפה כנגד קבלה שתלויה על הלוח, ורק ביקש שאשאיר פתק תודה. לא חלמתי שמשפט תודה אחד יכול לשנות את חייהם של אלפי אנשים!"
—
משפט אחד של הכרת תודה, שמגיע ברגע הנכון, עשוי לשנות חיים שלמים. או כפי שאומרת ביתי: "השמש אינה שוקעת, היא רק באה להאיר לעולם מכיוון אחר. אני אאיר לעולם מהכיוון שלי…" (ליאורה מאיר)