קריעת ים סוף – על שחרור ממגבלות וניפוץ אשליות

דיבורים טובים

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'…. 

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם…"

כשהצעקה לא עוזרת

דרמה גדולה מתרחשת על שפת הים. מאות אלפי אנשים נשים וטף עומדים רועדים ומפוחדים. לפניהם ים גדול ואימתני. ומאחוריהם אלפי רוכבים, חיילים מאומנים שבאים לתפוס אותם ולהחזירם למצרים. אין להם שום סיכוי הגיוני לנצח בקרב, ואין להם ציוד וספינות כדי לחצות את הים. במר יאושם הם עושים את הדבר המתבקש, הם צועקים לבורא. הם מתפללים!

כשזה לא עוזר להם, הם מתרעמים על משה (אפשר לדמיין את שלטי ההפגנה):

"הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם. כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

ובמילים פשוטות: הלוואי ולא היית מציל אותנו בכלל, תן לנו להישאר עבדים חיים, ולא בני חורין מתים!

משה מבין היטב את הקושי, ופונה גם הוא לצעוק להקב"ה… עד כאן הכול הגיוני לכאורה…

אלא, שהתשובה שהוא מקבל מלמעלה, מפתיעה במיוחד: "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!"

במילים אחרות: תפסיקו לצעוק, תפסיקו להתפלל. תיכנסו לים!!! תשובה מפחידה…

היה ים?!

אלא, שלמרבה הפלא והתדהמה, ברגע שהם אכן נכנסים לים, למרות חוסר ההיגיון המשווע, כשהם פועלים בכוחה של האמונה ונכנסים פנימה, הם מגלים שבאמת עכשיו כבר אין ים…

הים האימתני שאיים עליהם, מתגלה כיבשה שאפשר לעבור בה. המפלצת המאיימת איננה ולא כלום. אין אפילו בוץ. כלומר, זה היה תלוי רק בהם. רק בכוח האמונה שלהם.

וזה מזמין להתבוננות, על הימים שאנחנו מפחדים לחצות בחיינו…

אולי באמת הכול תלוי בראש שלנו? אולי אנחנו מפחדים מדברים שברגע האמת נגלה שהם לא קיימים? אולי אנחנו חוששים מדמיונות שווא?

חומות של דמיון

בהקשר הזה מעניין להזכיר את מה שאמרו חז"ל, כי אף עבד מעולם לא ברח ממצרים.

ומדוע? מפני שחרטומי מצרים יצרו בכוח הכישוף אשליה מטורפת, כל העבדים ראו כי חומות ענק מקיפות את מצרים. ולכן איש לא העז לברוח.

אולם בפועל לא היו אלו חומות, כי אם אשליה גדולה שיצרו המכשפים.

מה שמוביל אותנו לשאלה: האם גם אנחנו לכודים באשליה?!

שבת פרשת בשלח היא זמן נפלא לבדוק את הדברים שמגבילים אותנו ומונעים מאיתנו לצאת לחירות עולם.

*

ולסיום, סיפור קטן שיזכיר לנו שאנחנו בהחלט מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו מאמינים:

גוזל של נשר נפל ללול תרנגולים. הוא גדל יחד עם כל האפרוחים, וראה את עצמו תרנגול לכל דבר ועניין. הוא אכל יחד איתם זירעונים ותולעים, ומעולם לא ניסה לפרוש את כנפיו הגדולות והיפות.
באחד הימים הוא הבחין בנשר גדול המרחף הרחק בשמיים ממעל. התלהב הנשר הצעיר מאוד וקרא לחבריו התרנגולים: "היי, הביטו, יש שם מישהו שעף גבוה, גם אני רוצה!" הוא אפילו פרש את הכנפיים שלו וניסה לחקות את הנשר.

אולם חבריו התרנגולים מיהרו למשוך אותו חזרה לקרקע המציאות: "אנחנו תרנגולים", הם אמרו, "וגם אתה תרנגול, ותרנגולים לא עפים!"
קיפל הנשר את כנפיו, הביט בצער וקנאה בנשר שריחף גבוה קרוב אל העננים, חזר לנקר זירעונים וגנז את חלומו…

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

דיבורים טובים

המסע מבהמה ועד אדם

דיבורים טובים

על מידות טובות ומעשים טובים מיוחד לימי ספירת העומר (ב')

דיבורים טובים

מידות טובות ומעשים טובים מיוחד לימי ספירת העומר (א')

דיבורים טובים

לב של חמור

דיבורים טובים

החושך שלפני האור

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'