"למי אתה כותב את המכתב?" הקול שהגיע מאחוריו היה תוקפני במיוחד, עד שדימה נבהל מקולו של אחיו שהתקרב אליו בשקט ומיהר להפוך את הנייר. "זה לא עניינך!" ענה בשקט. "אל תגיד לי שאתה עוד שומר על קשר עם מישהו מהחברים חסרי המוסר והערכים שגדלו איתנו!" אמר יורגן בבוז.
"מישהו מהעבר האפל שלנו?! ברור שלא!" יורגן הנהן בראשו בשביעות רצון והמשיך את דבריו כשנימה של כעס נשמעה היטב בקולו: "אין לנו עניין בקשר עם אף אחד מהם – לא מהחברים, לא מהמשפחה המורחבת שלנו ובטח לא מהבית שלנו!" דימה הנהן בהסכמה ואמר: "ברור!" יורגן יצא מהחדר כשהוא מרוצה ודימה נאנח. למרות שאהב את אחיו והם בחרו לקשור את גורלם יחד, תמיד היה לו קשה עם מזגו החם של אחיו ועם נטייתו ללכת לקיצוניות בכל דבר ולשדר שהוא יודע הכל.
דימה זכר היטב את הימים הסוערים שבהם בחרו הוא ואחיו, לעזוב את הכל ולצאת לדרך חדשה. זה התחיל עם ההפגנות שבהן השתתפו כסטודנטים צעירים, שהפכו במהרה למהפכה ששניהם רצו להיות חלק ממנה. אמנם הם חיו ברמת חיים טובה ומכובדת, אבל היה קשה להם עם הפערים הכלכליים הלא נתפסים בין שכבות האוכלוסייה השונות. רעיונות הקומוניזם שדיברו בעד שוויון מוחלט בין כולם ובעד חברה שיתופית קסמו להם מאד ועד מהרה הם מצאו עצמם פעילים בארגון ההפגנות ואף חברים במפלגה הקומוניסטית של מדינתם שקראה בפומבי לשינוי שיטת המשטר ולהצטרפות לגוש הסובייטי.
בעיני עצמם היו השניים גיבורים, או לכל הפחות אנשים ערכיים אשר לא מפחדים לצאת למאבק קשה למען מטרה נעלה. אבל בעיני הוריהם ויתר בני משפחתם הם היו בוגדים שהמיטו קלון ובושה על כולם, הקומוניזם במדינתם היה מוכר כרעיון מושחת ואלים. ואביהם, שהיה שופט בכיר, נבהל מאד מהמחשבה שהוא עלול להיות מזוהה איתה בגלל התנהגותם של בניו. השניים החליטו, לאחר שבועות של ויכוחים אינסופיים על בסיס יומי עם הוריהם, לעזוב את ביתם ובני משפחתם. ביום בו יצאו מביתם בפעם האחרונה אמרו להם הוריהם באופן שאינו משתמע לשני פנים: "תצאו מכאן בבקשה, אנחנו לא רוצים לראות אתכם יותר לעולם!"
השניים הצטערו מעומק ליבם על כך שבני משפחתם לא 'רואים את האור' כמותם, אבל הבינו שלא ניתן להמשיך ולהיאבק למען מטרתם בלי לנטוש את העולם הקודם שממנו באו. הם עזבו את האזור ופתחו בחיים חדשים, מלאי הפגנות ופעילות נגד השלטון הקיים.
כבר שנה שלמה שהמדינה המזרח אירופאית הקטנה הייתה מלאה באלימות, רעש, הפגנות והתנגשויות רבות בין המפגינים לבין כוחות המשטרה וזה היום שבו הלכה להיות יריית הפתיחה לעליית מדרגה רצינית מצדם של המפגינים.
ביום זה ציינו את יום השנה לפרוץ המהומות וביוזמתם של דימה, יורגן ועוד כמה ממובילי המהפכה. הוחלט כי עשרות אלפי המפגינים יתכנסו יחד במוקד אחד – עיר הבירה, ויצאו יחד לניסיון השתלטות בכוח על בניין הממשל. הם ידעו היטב שזה צעד מסוכן, אך כל מהפכה צריכה 'תמונות ניצחון' והיום הם קיוו להשיג אחת שכזאת.
בהתחלה ההפגנה הייתה רגועה ושלווה, במטרה להרדים את כוחות המשטרה. דימה היה אחד הנואמים והוא הצליח לסחוף לא מעט מחיאות כפיים, אך כשאחיו עלה על הבמה והחל לצעוק בפאתוס קריאות בגנות הדמוקרטיה ובזכות הקומוניזם – הקהל יצא מגדרו והיה משולהב בצורה קיצונית. זה היה הרגע הנכון מבחינתם – וכאשר יורגן קרא במערכת הכריזה: "היום אנו מציינים את יום השנה לפרוץ המהפכה וגם…" הוא לקח נשימה עמוקה וחיכה רגע אחד לפני סיום המשפט, "את יומו האחרון של המשטר הדמוקרטי של מדינתנו! יחי הקומוניזם!" התשואות היו רועשות ואז הוא צעק: "קדימה! לכבוש את בניין הממשל!" ואז החלו עשרות אלפי המפגינים בצעדה לעבר היעד.
אלא שלהפתעתם, ברגע שנכנסו אל הרחוב הראשי שלפני בניין הממשל, הרחוב נחסם בבת אחת מכל הכניסות אליו על ידי המוני שוטרים וחיילים אשר מיהרו להציב מחסומים. ומייד באותו הרגע החלו לפזר גז מדמיע בכמויות אדירות, שוטרים רבים עטויי מסכות נגד עשן נכנסו אל תוך ענן הגז והחלו לעצור את מובילי הצעדה. היה ברור שהשלטון קיבל מידע מוקדם על המתרחש ונערך בהתאם. מבחינתם של המפגינים זה היה אמור להיות יום של עליית מדרגה במהפכה, אבל גם כוחות השלטון נערכו לכך שזה יהיה יומה האחרון.
"אתם הולכים להירקב בכלא!" אמר השופט לעשרים ושבעת הנאשמים אשר נשפטו כמובילי המהפכה. יורגן ודימה התקשו להישיר מבט אל אביהם שאמר את הדברים. "אני מוצא את כולכם אשמים בהובלת ניסיון המהפכה ותיענשו במלוא חומרת הדין ככתוב בחוק. חוץ מהנאשם העונה לשם דימה, אשר השתכנעתי במהלך הדיונים כי הוא לא היה חלק מהמהפכה אלא רק נגרר בעקבות אחיו ולכן אני מזכה אותו מכל אשמה!"
יורגן נעץ בדימה מבט חודר ואמר: "ברור שהוא משקר! מישהו מבפנים עוזר לך. מי האיש הזה? זה האדם שכתבת לו את המכתבים?!" דימה היישיר לו מבט ואמר: "המכתבים שכתבתי היו לאמא ולאבא. למרות שהם כעסו עלינו ולמרות שהם מעולם לא ענו לי למכתבים, הקפדתי לשלוח להם בכל שבוע ושבוע מכתב בו עדכנתי אותם על מצבנו ועל שלומנו. עכשיו אני מבין שצדקתי והם אכן שמחו לקבל את המכתבים וידעו שבאמת לא רציתי להיות חלק מהמהפכה הזאת לעולם…"
*
בפרשתנו כתוב 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. אש התמיד צריכה להישאר דלוקה תמיד. כיום, במקום עבודת הקורבנות, יש לנו את התפילה. יש המתפללים רק בעת צרה, אך התמדה בתפילות באופן יומיומי שומרת על 'קשר תמידי' עם ריבונו של עולם והרבה יותר טובה, מועילה ונכונה.
