דרמה גדולה התחוללה בבית מדרשו של הבעל שם טוב לפני תקיעת שופר. תלמידו המסור רבי זאב קיציס שהיה אמור לתקוע בשופר, חיפש בכל מקום את גיליון הנייר שעליו כתב את כל הכוונות הגדולות שהוא רצה לחשוב עליהם בשעת התקיעות, אבל הוא לא הצליח למצוא את הנייר.
לבו נשבר בקרבו, והוא עלה על בימת בית הכנסת כשדמעות מבצבצות מעיניו, הוא הרגיש ממש רע עם עצמו על שאיבד את הפתק החשוב כל כך. אך בחוסר ברירה עמד ותקע מתוך שברון לב, בדמעות ובבכיות, אבל בלי הכוונות הנשגבות.
לאחר התפילה אמר לו הבעל שם טוב: "דע לך שבארמון המלך יש הרבה חדרים והמון היכלות, ולכל חדר והיכל יש מפתח מיוחד משלו. אבל יש מפתח אחד שפותח את כל הדלתות. זהו הגרזן. הכוונות שהכנת הם מפתחות נהדרות. אבל הלב השבור שלך היה כמו גרזן שפותח את כל הדלתות וכל השערים…"
*
עשרת ימי תשובה שמתחילים ב"ראש השנה" הם זמנים של חשבון נפש. כל אחד מאיתנו רוצה לקרוע את שערי השמים. לכל אחד יש משאלות ורצונות ובקשות. וכולנו רוצים שנה טובה.
אנחנו טובלים תפוח בדבש לשנה מתוקה, אוכלים סימנים שונים לשנה טובה. תוקעים בשופר לעורר רחמי שמיים ולהמליך עלינו מלכות שמיים. נוהרים לבתי הכנסת, מתפללים, אומרים סליחות ותחנונים. מקבלים על עצמנו קבלות טובות. עושים "כפרות" ומשתדלים לחזור בתשובה שלימה ואמיתית עד ליום הכיפורים.
כל הדברים הללו ועוד, הם מאוד מאוד חשובים, כל אחד מהם מקרב אותנו ומקדם אותנו מהמקום שאנחנו נמצאים בו למקום טוב יותר, נקי יותר וזך יותר.
אבל, יש דבר אחד שיכול להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב. זה הלב השבור שלנו.
*
הרבי מקוצק היה אומר "אין שלם מלב שבור". כי הרבה פעמים אדם מתהלך בעולם כשהוא מרגיש טוב מדי עם עצמו, ובעברית פשוטה הוא "עף על עצמו"… הוא מצליח, הולך לו טוב, יש לו הרבה חברים והמון דברים יפים, הוא מוכשר, הוא יפה, הוא חכם, וכולי וכולי…
אדם שמרגיש מצוין עלול להיתקע ולהישאר עם התכונות והמידות הרעות שלו בלי לרצות בכלל להשתנות. למה לו בכלל להשתנות?! ההצלחה שלו, והתחושה שהכול בסדר והכול בשליטה, מרדימים אותו, והוא לא מבחין שיש לו עוד כל כך הרבה עבודה פנימית כדי שהוא באמת יוכל להיות האדם המיוחד שהוא יכול להיות. ולא רק מבחינה חיצונית, אלא בעיקר מבחינה פנימית.
אבל אדם שהלב שלו נשבר. אדם שלא עף על עצמו, ולא מרגיש שהכול בחיים שלו בסדר… זהו אדם שמסוגל להסתכל על עצמו בכנות ובאמת, ולהכיר בטעויות שלו, בכשלונות שלו, בשטויות שלו, בטפשות שלו ובחוסר הידיעה שלו. הוא מכיר בכך שהוא רק "בן אדם".
אדם כזה שמרגיש את שברון הלב מתמלא בענווה, ומסוגל לעשות את מה שנדרש ממנו כדי להשתנות ולצמוח. הוא מבין באמת שלהיות אדם שמגשים את הפוטנציאל המלא והגבוה שלו כ"אדם", זה דבר מורכב שדורש עבודה מתמדת.
*
זו הסיבה שדווקא הלב השבור הוא השלם. כי שברון הלב הוא המפתח האמיתי להתפתחות, כשיש לאדם ענווה, כשהוא מכיר בעובדה שהוא לא מושלם, ולא הכי צדיק, ולא הכי צודק ולא הכי חכם, אז הוא מסוגל באמת לעלות על הדרך הטובה שתוביל אותו לחיים של צמיחה התפתחות ותיקון אמיתי.
*
ראש השנה הוא השער לכל השנה כולה. והמפתח הכי פשוט והכי בסיסי נמצא בלב שלנו. אם נהיה מוכנים לבוא בפשטות ובתמימות, כפי שאנחנו עם כל המעלות ודברים הנפלאים שלנו, אבל גם עם החסרונות הגדולים, ועם חוסר היכולת וחוסר ההצלחה שלנו, ונכיר בכך שאנחנו זקוקים לעזרה על כל צעד ושעל, נזכה גם שייפתחו לנו כל שערי השמיים ונקבל את כל הסיוע הנדרש לנו שנצליח להיות באמת האנשים שאנחנו מסוגלים ורוצים להיות.
שנה טובה ומתוקה!