השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת כשגברת אמילי נכנסה לחנות המכולת כדי לקנות את הירקות החסרים לארוחת הערב. להפתעתה הבחינה בבעל המכולת, מיסטר סטיב, יושב על הרצפה בתנוחה מוזרה ליד מקרר החלב, ולצידו יושבים בעליזות שני ילדים צעירים ובידיהם אוסף מכוניות צעצוע בצבעים שונים.
"מיסטר סטיב, הכול בסדר?" שאלה אמילי בזהירות.
"הכול בסדר, אמילי. את יכולה להמשיך לבצע את הקניות כהרגלך. אני רק כאן עם שני הידידים הצעירים שלי, ג'ון ודני, שמראים לי את אוסף המכוניות שלהם," השיב לה בחיוך גדול.
אמילי חייכה לעצמה בשקט והמשיכה למלא את סלה. באותן דקות התרומם סטיב מהרצפה כדי לשרת לקוח שהמתין בסבלנות בקופה, בעוד ג'ון נעמד בעיניים פעורות לרווחה מול המגש העמוס בתפוחים אדומים עסיסיים.
"מה אתה מחפש, ידידי הצעיר?" נשמע קולו של סטיב. "אתה רוצה קצת תפוחים לקחת הביתה לאמא?"
"הייתי שמח לקחת, אבל אין לי את מכונית המרצדס השחורה מהסוג האהוב עליך!" אמר ג'ון בקול עצוב.
"לא נורא," ניחם אותו סטיב, "קח בחזרה את שקית המכוניות שלך. אם תמצא מכונית מרצדס צעצוע מהסוג האהוב עליי, אני בטוח שתביא לי אותה לכאן!" הוא מילא בשקט שקית גדולה בתפוחים אדומים, אגסים גדולים ומתוקים וסוגים שונים של פירות.
"להתראות ג'ון, דרישת שלום להורים!" הוא הכין שקית נוספת מלאה בכל טוב ונתן אותה לדני, שהביט בו בחיוך מבויש. הילד יצא בריצה קלה אחרי ג'ון מחנות המכולת הקטנה.
אמילי הביטה מהצד, וסטיב פנה אליה בחיוך מתנצל. "סליחה שעיכבתי אותך. יש לי כמה ידידים צעירים כאן מהקהילה שבאים בכל פעם להראות לי את אוסף מכוניות הצעצוע שלהם. הייתי חייב לשלוח אותם הביתה עם משהו…"
"הכול בסדר, אינך צריך להתנצל," אמרה אמילי בחיוך. "אבל אשמח שתסביר לי – מדוע הם באים להראות לך את אוסף המכוניות שלהם?"
סטיב הביט לצדדים והשיב לה בלחש: "הילדים הללו באים מבתים שבהם יש קושי כלכלי משמעותי. אני מזמין אותם בכל פעם לבוא ולהראות לי את אוסף המכוניות שלהם ולהביא לי במתנה מכונית נוספת לאוסף שהעמדתי כאן מעל המקרר רק בגללם. אך באופן מפתיע, המכוניות שהם מציעים לי אינם מוצאים חן בעיניי אף פעם, ואני שולח אותם הביתה עם הבטחה מצידם שאם ימצאו את המכונית שאני מחפש, יביאו לי אותה במתנה…"
חיוך גדול עלה על פניה של אמילי והיא התרגשה למראה נדיבותו של בעל המכולת. היא הוציאה מתיקה מאתיים לירות שטרלינג והניחה אותן על הדלפק. "מיסטר סטיב, נדיבותך הגדולה מרגשת אותי – אני רוצה להיות שותפה בנדיבותך כלפי המשפחות הללו."
סטיב נענע בראשו לשלילה, אך אמילי הייתה נחרצת וסירבה לקבל את הכסף בחזרה.
"תודה לך. לפחות קחי לך מזכרת קטנה כהכרת תודה על המתנה שהענקת למשפחות הללו!" אמר סטיב והוריד מעל מקרר החלב מרצדס צעצוע שחורה ומבהיקה מברזל. "שמרי את המרצדס הזאת אצלך בבית. היא תהווה עבורך סמל לנדיבותך כלפי אחרים!" אמר סטיב, ואמילי הכניסה את המכונית לתיקה ונפרדה ממנו לשלום.
חמש-עשרה שנים חלפו מאז. אמילי עזבה את העיירה הקטנה ועברה לעיר הגדולה. על המזנון בביתה ניצבה מכונית המרצדס השחורה שהעניק לה סטיב במתנה. באותו בוקר, כשדפדפה אמילי כהרגלה בדפי העיתון, היא זינקה ממקומה בתדהמה. מודעת אבל קודרת בישרה על מותו של סטיב, בעל המכולת בעיירה הקטנה, ועל הלווייתו שתיערך למחרת. אמילי ידעה שעליה להשתתף בהלוויה ולו כדי לחלוק לאיש הנדיב את הכבוד האחרון.
למחרת בבוקר הגיעה אמילי להלוויה. היא ניחמה בקצרה את בני המשפחה, ואז הבחינה בשני צעירים שעמדו דום ליד הארון. הם היו לבושים במדי הצי הבריטי מעוטרים בדרגות קצונה. הם הצדיעו ליד הארון, ולאחר מכן צעדו אחורנית, שלפו מכיסיהם שתי מכוניות מרצדס צעצוע שחורות ומבהיקות והניחו אותן על הארון.
קהל המנחמים הביט בהם בתדהמה וניסה להבין מדוע הונחו המכוניות על הארון. אך מבטי התמיהה של המשתתפים לא הרתיעו את השניים. באותו רגע התרוממה אמילי ממקומה, התקרבה אל הארון, שלפה מתיקה מכונית מרצדס ישנה ושחורה, והניחה אותה לצד שתי המכוניות האחרות. דמעות נקוו בזוויות עיניהם של שני הצעירים המופתעים למראה המכונית הישנה. הם עמדו ליד הארון והצדיעו ללא קול. רק מבטיהם סיפרו בשתיקה על הסוד שאיש לא ידע – על האיש שהעניק מכספו והשקיע את חייו למען ילדים מבתים חסרי יכולת כלכלית.
*
הנדיבות היא מסוג הדברים שנחקקים בלב לנצח. כולנו מוקירים תודה על הרצון הטוב והנדיבות המופנים כלפינו במהלך החיים. כך גם לגבינו: אחרים יזכרו אותנו לא בגלל מה שאמרנו, אלא בזכות מעשינו הטובים המותירים חותם של טוב לנצח.
