שמן מטפטף

בית המדרש

הראל החליט השנה להדר בנרות חנוכה ולכן קנה כוסיות זכוכית גדולות שבהן הפתילות יוכלו לדלוק במשך שעות ארוכות. ביום הראשון יצא הראל מביתו אחרי ההדלקה למסיבת חנוכה וכשחזר הביתה נדהם לגלות שהנרות כבו. "איך יכול להיות שהשמן נגמר כל כך מהר?" תהה לעצמו. אלא שלמחרת נפתרה התעלומה, אורי השכן מלמטה עלה אליו כשבידו ערימת חולצות לבנות מוכתמות בשמן וטען: "נרות החנוכה שלך הכתימו לי את כל החולצות!" מבט קצת יותר מעמיק בכוסיות גילה שהן סדוקות בצורה משמעותית. "אתה צריך לשלם לי על החולצות, כתמי השמן לא יורדים בכביסה!" טען אורי. ואילו הראל פנה למוכר הכוסיות ודרש ממנו: "תשלם לי על השמן שבזבזתי לחינם!" ואילו המוכר השיב: "היית צריך לבדוק אותן בחנות לפני שקנית, מה אני אשם שלא בדקת קודם?" האם המוכר צריך לשלם על השמן שנזל? ומי צריך לשלם לאורי על החולצות?

מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן תט"ז סעיף א' ובספר 'מאירת עיניים' על המקום והאם השמן נחשב כ'נזקי אש'. סימן רל"ב והאם המוכר חייב מדין 'גרמי' כדין המוכר זרעוני גינה לחברו.

תשובה לשאלה "להתכבד בקופסא" (שאלה מס' 669)

תקציר השאלה השבועית: שושנה שמיהרה לעבודה קנתה לעצמה מארז של חמש סופגניות עם ריבת חלב בשבילה ובשביל הילדים. כשהגיעה למשרד היא הניחה את המארז על השולחן כדי לשתות משהו ולאכול סופגנייה. "מי שרוצה סופגנייה שתתכבד", אמרה אלא שכשחזרה מהמטבח נדהמה לראות את המארז ריק. "לאן נעלמו הסופגניות?" תהתה בקול. מהר מאוד התברר שליאת שסבלה מ'מחלת האכילה' – גמרה לה את הסופגניות. "ליאת, לכי תקני מארז חדש של סופגניות!" וליאת ענתה בעלבון: "אבל אמרת שאפשר להתכבד מהסופגניות! גם כשאני קונה מארז, אני שמה אותו במרכז וכל אחת מתכבדת!" ושושנה השיבה: "פירוש המילה 'להתכבד' זה לקחת אחת, מקסימום שתיים, לא לאכול לבד את כל המארז. שהרי את מבינה שקניתי אותו קודם כל בשבילי…" מה דעתכם? האם ליאת צריכה לקנות מארז חדש של סופגניות לשושנה?

תשובה בקצרה: ליאת חייבת לשלם לשושנה על כל מארז הסופגניות מלבד סופגנייה אחת ועיין בתשובה בהרחבה.

תשובה בהרחבה: למדנו כבר פעמים רבות בהלכה שאדם שנותן מתנה לחברו, מבצעים 'אומדן' בדעתו של נותן המתנה מה התכוון לתת ואם יש לנו מקום לומר שכוונתו הייתה לתת מתנה באופן מסוים (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ר"ז סעיף ד' בדברי הרמ"א). ואם ברור לנו שברגע ששושנה הניחה את המארז השולחן והציעה לחברותיה לעבודה להתכבד בהן, כוונתה הייתה ל'כיבוד' באמצעות אכילת סופגנייה בודדת ולא 'חיסול' המגש כולו על ידי חברה אחרת, שהרי ברור לנו שהיא קנתה את המארז עבור עצמה או עבור כולן וכל מה שהציעה להן להתכבד היה בגדר נימוס ובוודאי אין היתר לחסל את כל המגש ולאכול אותו עד הסופגנייה האחרונה. מעבר לכך, ליאת עברה על דברי חכמים שלימדו אותנו "מאן דסאני עלך, לחברך לא תעביד", שכל מה ששנוי עלינו, אסור לנו לעשות זאת לחברינו. ובוודאי שהיה לה לחשוש ממה שהזהירו הפוסקים שלא ליהנות מסעודה שאינה מספקת לבעליה שהיא כעין גזל ולכן ברור לנו שמעשיה של ליאת נעשו שלא כהוגן.

 מה לגבי התשלום?

במידה וליאת אכלה את כל הסופגניות ביודעין ששושנה לא הייתה מסכימה לכך ובכל זאת אכלה אותן, הרי היא נחשבת כ'גזלנית' שחייבת לשלם את ערך הגזלה. אבל אם חשבה לתומה שזה בסדר, היא צריכה לשלם לפי הנאתה – כמה היא הייתה מוכנה לשלם עבור 'ארוחה' של מארז סופגניות, כיוון שבמקרה כזה אינה נחשבת ל'גזלנית' אלא היא רק 'נהנתה בשוגג מממון חברתה' שהדין הוא בהלכה שמשלמת כפי שנהנתה.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

בית המדרש

נזק כפול

בית המדרש

סדק בלתי צפוי

בית המדרש

טובה שעלתה ביוקר

בית המדרש

כשהיוקר מאמיר

בית המדרש

הברחה כפולה

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'