שני צדדים

סיפור לשבת

מרגלית אחזה במשקוף בידיים רועדות. רגליה מאינו לשאת אותה לאחר הדברים ששמעה. היא הרגישה את הבושה כיצד היא צורבת את פניה ומעיניה זלגו דמעות ללא מעצורים.

לפני כשבועיים הגיעה מרגלית המכונה גם 'סבתא מגי' להתגורר בדירת בנה – רוני. כלתה קבלה אותה בסבר פנים יפות, הגישה לה עוגות וסיפרה לה עד כמה הם שמחים שהיא עברה לגור איתם. הילדים, כמובן, היו מאושרים. קפצו עליה, דיברו איתה וסיפרו לה סיפורים ומצאו שנחמד יותר להיות עם סבתא שגרה איתם בבית מסבתא שגרה במרחק של שעה נסיעה. אפילו אוריאל הקטן היה מדדה לעברה בכל הזמנות אפשרית ומבקש בקולו התינוקי שסבתא תרים אותו.

היא נשמה עמוקות, מחתה את הדמעות שהיו על פניה ובשקט חזרה לחדרה וארזה בזריזות את חפציה המועטים במזוודה שעמה הגיעה. היא העבירה את ידה על כיסוי המיטה הפרחוני ונפרדה בליבה מהמראות, מהריחות ומהצבעים. היא לעולם לא מתכוונת לשוב הנה, לאחר הביזיון הנורא שחוותה. לעולם. גם אם הם יתחננו ויבקשו וישתחוו לרגליה.

מה אמרה כלתה בדיוק? מושב זקנים? שהיא תלך היא למושב זקנים?

עד לרגע זה היא הייתה בטוחה במאת האחוזים שהם באמת שמחים איתה, שהם באמת רוצים שהיא תתגורר איתם, אולם לאחר שקרה מה שקרה – – –

הכל התחיל בצהריים. כשבנה וכלתה היו בטוחים שהיא בעיצומה של תנומה עמוקה ולמעשה היא הייתה במרפסת מאחורי ארון גדול שהסתיר אותה. היא התענגה על קרני השמש החמימות ופתאום שמעה קולות נמוכים. היא זקפה את אוזניה וזיהתה את קולותיהם של בנה וכלתה. "איפה אמא שלך?" שמעה את כלתה שואלת.

"ישנה, אני חושב" ענה רוני בנה. לרגע היא שמעה קול טפיחה וניחשה שכלתה טופחת על ידיות הספה בחצר, כמנהגה בזמן שהיא מנקה את הספה משאריות האוכל של הילדים.

"אני לא יכולה איתה כבר. מצטערת, רוני. תוציא אותה מהבית. היא מקומטת, מלוכלכת, והילדים לא גומרים לקפוץ עליה. הם עלולים להחליק וליפול…"

"אבל אי אפשר כך לזרוק אותה!" רוני היה נשמע במצוקה. "היא הייתה נאמנה לנו במשך שנים רבות. יכולנו תמיד להתרפק עליה, למצוא מרגוע בזמנים של קושי. וגם כך, ביום יום. תמיד היא תמכה בנו. אני לא מסוגל לעשות לה את זה…"

"אין מה לעשות. לכל אחד יש את הזמן שלו. הזמן שלה נגמר…"

"בסדר!" נאנח רוני. "אבל הלב שלי לא נותן לזרוק אותה כך סתם. לפחות נעביר אותה לאיפה שהוא. אולי למושב זקנים או לבית של אחותי…"

"אחותך לא תרצה. חבל לך לנסות. אולי במושב זקנים ירצו אותה. מי יודע…"

בשחזור השיחה היא לא ידעה ממה עליה להיפגע יותר. מכך שכינו אותה 'מקומטת ומלוכלכת', מכך שגם שרונה, ביתה הבכורה, לא תרצה בה, או מכך שחושדים בה שהיא תפיל להם את הילדים.

לאחר מכן, כשבנה הלך לקניות עם הילדים וכלתה ישנה, ושניהם יחד היו סבורים שהיא עדיין ישנה עמוקות, הרימה את המזוודה כדי שלא תשמיע רחש, וצעדה חרש חרש על קצות אצבעותיה במסדרון הארוך. פתחה את הידית וחמקה החוצה בדממה. כשאיש לא הבחין בצאתה…

השעות חלפו עליה משמימות, עד שהיא נרדמה על הספסל בשעות הלילה המאוחרות. רק באמצע הלילה אור כחול אדום מהבהב וקול קרוב של סירנה גרמו לה לפקוח עין אחת. מולה ראתה שתי צלליות מתקרבות, היא שפשפה את עיניה ואמצה את ראייתה.

"מצאנו אותה. עבור!" שמעה קול עבה. הצלליות התקרבו יותר והיא הבחינה בשני שוטרים. "את בסדר, גברת? איך הגעת לכאן? את זוכרת איך קוראים לך?"

מרגלית הביטה בו בחוסר הבנה. "אנחנו מאתמול אנחנו מחפשים אחריך, הבן שלך, מסכן, היה צריך לקבל גלולות הרגעה מהלחץ שהיה נתון בו. בואי ניקח אותך בחזרה לבית!"

"לא!" מחתה מרגלית בתוקף: "אני לשם לא חוזרת!"

"מה זאת אומרת?" התבלבלו השניים, "בנך אמר לנו שאת גרה אצלו עכשיו…"

"גרתי אצלו" דייקה מרגלית. "ולא עוד. מי שלא רוצה בי, אני לא אכפה עליו את עצמי!"

"נראה לי שלא הבנתי אותך" אמר השוטר הגבוה. "רוני הוא הבן שלך? את מרגלית כהן?"

"כן" השיבה מרגלית. ואז זרם דמעות פרץ מעיניה. "הם רצו להעיף אותי לבית אבות. אני לא אחזור לשם!"

"ככה הם אמרו לך?" ניסה לברר השוטר הגבוה. "לא, ככה שמעתי אותם מדברים!"

"אני ראיתי את הבן שלך. אני ראיתי כמה הוא אוהב אותך וחרד לשלומך. לא מאמין שכך הם אמרו. בואי איתי. תבררי את העניין!" אמר השוטר וסייע לה לעלות לניידת שלקחה אותה לתחנת המשטרה. כשהגיעה זינקו עליה בפנים חיוורות בנה וכלתה, היא השיבה להם בקרירות והטיחה בהם: "שמעתי אתכם, אתם לא רוצים אותי אצלכם בבית!"

"שמעת אותנו?" רוני לא הבין. "מתי שמעת?" מרגלית ציטטה את תוכן השיחה ורוני ואשתו החווירו לרגע ואז החלו לפתע לצחוק צחוק גדול ומשחרר. מרגלית הביטה בהם בתמיהה. היא מעלה בפניהם שיחה מדויקת המכפישה את שמם והם צוחקים?

"הו, אמא" אמר כשנרגע מהצחוק. "דיברנו על הספה. הספה שהבאת לנו לנדוניה. זוכרת אותה? לאחרונה התחילה קצת לחרוק ולעשות בעיות. אבל בגלל שאת נתת לנו אותה ואני כל כך קשור אליה, לא רציתי להשליך אותה סתם כך לרחוב…"

לרגע פשט חיוך גם על פניה שלה והיא הבינה, אבל אחר כך שאלה: "ומה הקשר למושב זקנים?"

אבל רוני לא ענה. הוא רק הוביל את אמו אל החלון של תחנת המשטרה והצביע ישר על הבניין שממול. שם באותיות כחולות על רקע זהב נכתב בגדול 'מושב זקנים – גיל הזהב'…

 

בפרשתנו מרחיב הכתוב על עניין לשון הרע. שם מפרטים חכמים עד כמה עוון לשון הרע הוא חמור, מכיוון שלרוב הוא נובע מפרשנות מיותרת. ולכן עלינו להיזהר מאוד לנצור את לשוננו ולנסות לפרש כל דבר לטובה ולדון את האחרים לכף זכות.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

הסיפור המקורי

סיפור לשבת

הכר את מקומך

סיפור לשבת

החלום שהתגשם

סיפור לשבת

שבועת התנינים

סיפור לשבת

אוהב את אלוקים

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'