אחרי כמעט ארבעה עשורים של עבודה בבית החולים יצא דוקטור ג'וש ראול לפנסיה. כשנכנס לראשונה לבית החולים הוא היה מתמחה צעיר וחסר ביטחון. בסיום ההתמחות המשיך לעבוד בבית החולים עד שהגיע לתפקיד מנהל המחלקה לטיפול במחלות זיהומיות. כעת, אחרי שנים רבות שבהן טיפל במאות חולים, החליט ג'וש שהגיע הזמן לפרוש ולהעביר את השרביט לבא אחריו.
הגיע יום הפרישה. אחרי שנערכו לג'וש מסיבות פרדה בחוגים שונים בבית החולים, והסתיימו כל הברכות והאיחולים – הגיע הבוקר שבו התעורר ג'וש, ובפעם הראשונה בחייו לא מיהר להגיע לבית החולים. "מה עושים עכשיו?" מצא את עצמו ג'וש חושב לעצמו לא פעם בימים הראשונים אחרי הפרישה. הוא ידע שהזמן שעומד כעת לרשותו הוא הזדמנות גדולה, אך גם אתגר לא פשוט. ג'וש החליט שיתחיל להגשים חלומות שעד כה נדחקו הצידה בגלל העומס בבית החולים. היה ברור לו מייד מה החלום הראשון שיגשים – טיול למרחבים הפראיים בסוואנות של אפריקה.
"שלום לכם… ברוכים הבאים!" קידם טיימור את פניהם של ג'וש ומשפחתו באנגלית מקרטעת. "אני המדריך שלכם לשבוע הקרוב, יהיה פה כיף!" הוא הבטיח. ואכן כך היה. בשמורות טבע שהשתרעו לאורך מאות קילומטרים, נחשף ג'וש לראשונה בחייו למרחבים פראיים ולנופים עוצרי נשימה. הוא נפגש מקרוב עם חייהן של חיות בר אימתניות ומופלאות והתמלא בחוויות חדשות ומרגשות.
באחד הבקרים, כשפתח ג'וש את עיניו, הוא ראה את המדריך טיימור מדבר עם מישהו בשפה שג'וש לא הכיר. כשהבחין טיימור שג'וש התעורר, הוא פנה אליו באנגלית והסביר: "בוקר טוב ג'וש. זה חבר שלי – עאלי. הוא מתגורר באחד הכפרים שבשמורה". כששמע עאלי את שמו, הוא נופף בחביבות לעברו של ג'וש. "עאלי בדיוק סיפר לי שהפילים עזבו אתמול את האגם הצפוני… מה שאומר שככל הנראה נוכל לראות אותם היום!" סיים טיימור בהתרגשות. אף שכבר מתחילת הטיול חיכה ג'וש לפגוש בפילים האפריקנים, הוא לא הצליח להצטרף להתרגשות של טיימור. ג'וש נעץ מבט בעאלי ופנה אל טיימור באנגלית. "טיימור, שאל את עאלי אם הוא מסכים שאבדוק אותו, הוא נראה ממש לא טוב!" אחרי כמה בדיקות ותחקור קצר שערך ג'וש לעאלי בעזרתו של טיימור, קבע ג'וש בנחרצות. "זאת מלריה, ועוד מקרה חמור יחסית". במקום ללכת לראות את הפילים, ביקש ג'וש מטיימור שהם יתלוו ביחד עם עאלי אל הכפר שלו. ג'וש הרגיש שהוא מוכרח לעזור להם להשתלט על המחלה לפני שיהיה מאוחר מדיי.
אחרי נסיעה קצרה בג'יפ הגיעו השלושה אל הכפר. ג'וש לא בזבז זמן והתחיל מייד בסיור כדי להבין מה מצבם של שאר התושבים בכפר. אחרי חמישה בתים שבהם ביקר, ג'וש עצר את הסיור שלו. הוא כבר הבין – המלריה התחילה להתפשט בכפר, ואם לא ינקטו מייד פעולות כדי לעצור אותה, התוצאות עלולות להיות קשות מאוד.
ג'וש ביקש מטיימור שיכנס את כל התושבים במרכז הכפר. באי חשק מופגן הגיעו חלק מהתושבים אל הרחבה הקטנה וחיכו לדבריו של ג'וש. כשסיים טיימור לתרגם את הוראותיו של ג'וש כיצד יש לנהוג כדי לעצור את המחלה – הבעות פניהם של התושבים נותרו חלולות. "אני חושב שזה חסר סיכוי…" פנה טיימור אל ג'וש בייאוש. "הם לא מאמינים שאפשר לעשות משהו!"
ג'וש, שידע לדמיין כיצד ייראה המצב בכפר בעוד שבוע בלבד, התחלחל והשיב: "אם הם רוצים להציל את הכפר, הם חייבים לפעול עכשיו!" הוא קרא לעברו של טיימור. "אפשר לתקן את זה, אפשר להחזיר את המצב לאחור!" טיימור ניסה פעם נוספת לשכנע את התושבים, אך הם נופפו בעצבנות ועזבו את הרחבה הקטנה. ג'וש הרגיש חסר אונים. התושבים הבינו היטב שהם חולים, אבל הם פשוט התייאשו מלהתמודד מול המחלה הנוראה. "אני חייב לגרום להם להאמין שזה אפשרי!" הרהר לעצמו ג'וש. "אבל איך?"
למחרת בבוקר התעורר טיימור מקריאות בהלה שנשמעו ברחבי הכפר. טיימור נכנס לכפר והלך אחרי התושבים שרצו כאחוזי אמוק לעבר הרחבה המרכזית. במרכז הכפר ניצב בניין נמוך שבנו הבריטים לפני שנים. בחזית הבניין היה שעון מחוגים גדול וישן. טיימור הבחין שכולם מצביעים לעבר השעון כשעל פניהם מבט מפוחד. אחרי התבוננות נוספת בשעון הבין טיימור מה הגורם למהומה – מחוגי השעון הסתובבו לאחור. והתושבים היו בטוחים שהוטלה קללה על השעון וחרדו לגורלם.
בדיוק אז הופיע בתחתית הבניין דוקטור ג'וש, שהיה נראה עייף מאוד. הוא סימן לטיימור שיגיע אליו ויתרגם לתושבים את דבריו. "השעון זז לאחור. זו לא קללה אלא סימן טוב!" קבע ג'וש כממתיק סוד. "זה סימן שאפשר לחזור ולתקן, לא חייבים לחיות עם המחלה שהתחילה להתפרץ בכפר". כעת הבין טיימור מה קרה לשעון. הוא הגניב חיוך לעברו של ג'וש, והמשיך לתרגם לתושבים את הכללים כדי להיאבק במלריה.
כעבור פחות משבועיים המצב בכפר השתפר פלאים, וג'וש הרגיש בטוח מספיק כדי לעזוב את המקום. הוא ידע שתפקידו הסתיים בהצלחה וכעת אנשי הכפר יצליחו להתגבר על המלריה. "זהו טיימור, מחר נוכל לעזוב", פנה ג'וש אל טיימור. "בסדר גמור, נצא מחר אחרי הזריחה", השיב טיימור, "רק לפני שנצא, אני חושב שכדאי שתחזיר את השעון לכיוון הנכון".
בפרשות השבוע אנו קוראים על מצוות התשובה – "ושבת עד ה' אלוקיך". התשובה היא מתנה מיוחדת ונפלאה שבעזרתה אנו יכולים לנו לחזור אחורה ולתקן מעשים שעשינו בעבר. כדי להצליח בכך עלינו להבין ולהאמין בכוחה של התשובה שמאפשרת לנו לחזור להיות "אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".
