כשהייתי ילד קטן, ההורים שלי הכריחו אותי בכל פעם שהתנהגתי לא יפה לאחים שלי לבקש סליחה. אני זוכר שהייתי מתרגז על כך שהם מכריחים אותי, והרבה פעמים לא הבנתי מה הם בכלל רוצים ממני. אבל לא הייתה לי ברירה, והתרגלתי לעשות דברים רעים – ולבקש סליחה.
נהייתי "אלוף הסליחות", ולמדתי איך לבקש סליחה מאנשים שונים – בדיבור, במכתבים ובכל מיני דרכים יצירתיות. עד שהגעתי למצב שבו לא הייתה לי שום בעיה לפגוע במישהו, כי ידעתי שתמיד אוכל לבקש ממנו סליחה אחר כך.
אבל מאז שהתבגרתי ומערכות היחסים שסביבי נעשו עמוקות ומחייבות יותר – זה כבר לא כל כך עובד לי… האנשים שסביבי הבינו שאני לא באמת מצטער, שאני לא באמת משתנה – והם לא מוכנים לקבל את הסליחה שלי.
הפרשה עוסקת בקרבנות, וביניהם קרבנות שנועדו לכפר על מעשים שליליים. בקריאה שטחית נדמה שהקרבן הוא פתרון קסם לכל דבר שלילי שאדם עשה. אבל האמת היא שהתורה דורשת מהאדם בעיקר את הלב. כפי שנאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן" – הקרבן הוא גם מלשון "קִרבה". הוא דורש מהאדם המבקש לכפר על מעשיו להביא את עצמו, את הרצון הפנימי הכנה והטוב, להביע חרטה אמיתית ולהבין שהוא נדרש להשתנות ולהשתפר באמת – ולא רק מן השפה ולחוץ.
