שקנאי גדול התקרב אל המים ותפס במקורו הארוך דג גדול.
רגע לפני שנבלע צעק הדג שהוא מבקש לומר מילים אחרונות בטרם ימות.
הסכים השקנאי באדיבותו והדג התחנן על חייו ואמר:
"אנא ממך, גם אני יציר כפיו של הבורא בדיוק כמוך. תרחם עליי!!!"
לבו של השקנאי נכמר בקרבו, והוא כמעט ושחרר את הדג. אלא שאז השתנק הדג ומפיו נפלטו כמה דגים קטנים יותר, שאריות מארוחת הצהרים שלו.
כעס השקנאי ואמר: "אתה בעצמך טורף דגים להנאתך, ואתה מבקש ממני רחמים?!"
*
המציאות פועלת על האדם –
באותה הצורה שבה הוא פועל בתוכה.
אדם כועס יפגוש בחייו כעס וזעם.
אדם שמח ימצא שמחה וחדווה בחייו.
תוצאות המעשים של האדם –
יהדהדו לו באותה מתכונת שבה הוא פועל.
לעיקרון זה קראו חכמים: "מידה כנגד מידה".
כלומר, האדם נמדד – על פי הפרמטרים שהוא עצמו קבע.
אדם שיפוטי מזמין שיפוטיות גם כלפיו.
אדם ביקורתי מושך אליו ביקורת.
אדם רחום ואוהב ראוי לרחמים ואהבה.
ואילו, אדם שאין לו רחמים על אחרים,
איך יצפה לרחמים על עצמו?
*
זו הסיבה לזעם הגדול וחסר הרחמים, לכאורה,
שבו נתקלים אנשי דור המבול.
העולם כולו הולך לאבדון,
כאשר האנושות כולה משחיתה את דרכה.
ואיפה מידת הרחמים בסיפור?!
התשובה נמצאת בראשיתה של הפרשה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ:
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי,
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם,
וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ"
ההחלטה להשחית אותם ואת הארץ,
מגיעה יחד עם העובדה ש"מלאה הארץ חמס",
ה"חמס" הוא הגזל חסר הרחמים והחמלה.
כאשר האנושות מאבדת חלילה –
את החמלה והרחמים,
את היכולת להרגיש בכאבו של השני ובסבלו.
היא כורתת חלילה את הענף שעליו היא יושבת,
היא עלולה לאבד את זכות הקיום.
את הזכות הבסיסית לרחמים.
ואם אנחנו מבקשים חיים טובים ומיטיבים,
עלינו להיות בעצמנו טובים ומיטיבים,
לנהוג בחמלה, ברחמים ובאהבה,
והטוב מושך טוב.