כמו בכל יום התיישב מילן על הקרטון הקבוע שלו בכניסה לשוק בחרקוב. הוא הניח לפניו כלי מתכת ובהה בדמותו שהשתקפה בחלון. מקלחת ותספורת הוא לא ראה מזמן, אבל זה כבר מזמן לא הפריע לו. האנשים ברחוב חלפו על פניו ביעף, ולעיתים היה מי מהם משליך לעברו מטבע.
מילן הגיע שנים ספורות לפני כן מאיטליה לחרקוב שבאוקראינה כדי להתקבל לאוניברסיטה במקום. לאחר שהבין שאין לו סיכוי להתקבל, ניסה את מזלו בעבודות מזדמנות. אבל ההצלחה לא האירה לו פנים ומאז התחיל לפשוט יד, ובלילות היה ישן על ספסלים. אומנם לפעמים היו עולות בראשו מחשבות חרטה על מצבו, אבל לא היה לו כוח ורצון לעשות שינוי מהותי בחייו.
בלילות החורף מצא מילן את עצמו בבעיה לנוכח הקור הנורא. הוא נדד בין מחסנים לחדרי מדרגות. כמה חודשים הוא השתכן במטרו – הרכבת התחתית בחרקוב. הפקח המקומי ניסה לסלקו כמה פעמים, אך לבסוף בחר להעלים עין.
בשעת הצהריים ספר מילן את המטבעות שהצטברו בקופסת הפח. "זה הזמן המתאים לקנות לי משהו לאכול", מלמל והתרומם. הוא פסע לעבר הקיוסק הקרוב, שם היה קונה כל יום כמה לחמניות ובקבוק מיץ. הוא דחף את הלחמנית לתרמילו ולפתע פילחה אזעקה את חלל הרחוב. הבהלה ברחוב הייתה נוראית. הדי פיצוצים נשמעו היטב, ועשן כהה עלה מפאתי העיר. "הפצצה של הרוסים! הימלט!" קרא לעברו עובר אורח. מילן, שהיה מנותק מהמתרחש בעולם ובחדשות, לא היה מודע למצב המתוח בין רוסיה לאוקראינה. הוא לא ידע לאן לברוח. הוא החל לרוץ במורד הרחוב, אבל בניין שנפגע לא הרחק ממנו, גרם לו לשנות את כיוון הריצה. שוטר שעמד בקרבת מקום צעק לאנשים וסימן להם לרדת למטרו – הרכבת התחתית. "זה כמו מקלט! מהר!" צעק השוטר. מילן המתנשף ירד בסערה במורד המדרגות, נמלט מהתופת בחוץ. דלת המטרו נסגרה בטריקה וחשכה השתררה במקום.
מילן גישש את דרכו למטה בזהירות. קול בכי ילדים ובליל צעקות אנשים מבוהלים נשמעו סביבו. מילן התיישב במקומו וניסה להסדיר את נשימותיו. כשעברה שעה ודבר לא השתנה, חשב מילן שעליו לעשות משהו. הוא זכר בערך היכן חדר הפיקוח המרכזי מהתקופה שבה שהה במקום, והחל לגשש את דרכו לשם, דוחף בעדינות את האנשים הצפופים. כשהגיע מישש את הקיר עד שהגיע למתג אורות החירום. מילן לחץ עליו ואורות החירום נדלקו לאורך הרציפים והמסילות החשוכות. אנחות רווחה נשמעו מכל עבר. "לפחות רואים משהו", נשמעו קולות. מילן הביט החוצה. מאות אנשים ישבו שם, מכל הגילים, חלקם ילדים וחלקם מבוגרים. "אני רעב!" זעק ילד ומשך בזרועו של אביו. האב הרים את כתפיו בחוסר אונים. מילן נזכר בלחמניות ובבקבוק שבתרמילו ומיהר להגיש אותם לאביו של הילד. "אני כבר אסתדר", חייך מילן לעברו.
לאחר שעברו שעתיים נוספות נכנס מילן לחדר העובדים. הוא ידע היכן נמצא מלאי הביסקוויטים והעוגיות של העובדים. "נראה לי שבמצב כזה הנהלת הרכבת תאפשר שנשתמש בהם", הרהר. הוא הוציא את ארגזי המזון והחל לחלקו בין האנשים. כולם הודו לו בשמחה. בהמשך ארגן מילן גם חלוקת מים. הוא עבר בין האנשים והסביר כמה חדרים ומפלסים יש במקום, היכן מומלץ למשפחות לשהות. כשירד הלילה, היה זה מילן שהדריך את האנשים היכן החדרים החמים יותר והיכן פחות.
למחרת האדמה עדיין רעדה למעלה מהדי ההפצצות. חלק מהאנשים ניסו לפתוח את דלתות המטרו, אך נראה שהללו נפגעו מהפיצוצים ולא נפתחו. מילן ביקש מאנשים אחדים לאסוף סביבם ילדים ולעניין אותם. מאחרים ביקש ליצור שיח עם המבוגרים או הזקנים. מילן מינה כמה בחורים שיראו כמה אוכל ומים יש במקום וינסו לארגן אותו בצורה חכמה ושוויונית.
שגרת החירום הזו נמשכה גם למחרת. רק בבוקר היום הרביעי החלו להישמע קולות של כוחות חילוץ והצלה למעלה. כשנפרצה דלת המטרו דהרו פנימה כוחות משטרה ורפואה רבים, עמוסים בציוד מציל חיים, מצפים לגרוע מכול. אולם ברציפי המטרו התת־קרקעיים הם גילו להפתעתם אנשים רגועים, מעגלי שיח וקבוצות ילדים פעילות. "הכול בזכותו!" הצביעו אנשים לעבר מילן. "הבחור שולט היטב במקום וניהל את האירוע באופן יוצא מן הכלל!" קראו בהערכה.
כשעלו כולם למעלה, ניגש מפקד המשטרה למילן. "יש לך יכולות!" אמר בהתפעלות וטפח על שכמו. מילן חייך לעברו והביט ברחוב. "יש בי כוחות ויכולות", הרהר לעצמו ובאותו רגע קיבל על עצמו לצאת מהמעגל שאליו נקלע ולהתחיל את חייו מחדש.
*
החיים מזמנים לנו לפעמים מצבים מאתגרים שאנחנו לא מבינים איך הגענו לשם, ולמה אנחנו צריכים לעבור את זה. אך בפרספקטיבה של זמן ארוך יותר אפשר לגלות איך דווקא המקומות הנמוכים הצמיחו אותנו והעלו אותנו למקום חדש.
הפרשה מספרת על יעקב שבנסיבות מצערות נאלץ לברוח ולעזוב את ארץ אבותיו. אולם בסופו של דבר עם כל הקושי והאתגרים הוא יוצא משם אחרי שנים ארוכות עם עוצמה אדירה, משפחה גדולה וילדים מיוחדים שמהם יקום עם ישראל.
