הגשם לא הפסיק להכות בחוזקה על יריעות האוהל הישן שניצב בקרחת היער. "אדמונד, אני באמת לא יודע כמה זמן האוהל יוכל האוהל להחזיק ברוחות האלה…" פנה ויקטור לחברו. "אין לנו ברירה, ויקטור, נקווה שבבוקר הסופה תירגע קצת ואז נחפש מקום בטוח יותר לקראת הלילה הבא".
שלושה שבועות לפני כן יצאו אדמונד וויקטור לחקור את האי טסאלמקו – אי מבודד ומסתורי ששכן באמצע האוקיינוס ההודי. מאחוריהם היו כבר עשרות מסעות מחקר שאליהם יצאו יחד, והמון תגליות מעניינות שחזרו איתן לאורך השנים. אבל אף אחד מהמסעות הקודמים לא הכין אותם לקראת האירועים במסע הנוכחי.
האי טסאלמקו היה רחוק מכל יישוב או עיר. כדי להגיע אל העיירה הקרובה ביותר לאי נדרשה הפלגה ארוכה ומטלטלת בתנאי מזג אוויר קשים. קליטה סלולרית כמובן לא הייתה על האי, מה שהוביל לכך שמרבית מכשירי הקשר שהביאו איתם אדמונד וויקטור לא הצליחו לשדר. וכעת, נוסף על הכול, השתוללה בחוץ סופה נוראה מלווה בברקים, רעמים ורוחות עזות.
"קום אדמונד. צריך לזוז!" העיר ויקטור את חברו החוקר. כשעלה הבוקר נחלש הגשם במעט, ושני החוקרים שמו את פעמיהם אל האזור ההררי של האי, מקווים למצוא שם מסתור טוב יותר. "אנחנו צריכים להתקדם צפונה", לחש לעצמו אדמונד כשהוא רוכן על מפה מאולתרת שהכין מאז שהגיעו אל האי. "אבל אולי עדיף שנחצה את היער ורק אז נפנה", הרהר לעצמו. "אההה…" זעקה מסמרת שיער הקפיצה באחת את אדמונד. הוא הסתובב וראה את ויקטור שרוע על הקרקע. "ויקטור, מה קרה?!" שאלה אדמונד בבהלה ורץ אל חברו. ויקטור היה חיוור כולו והצביע על הרגל שלו בכאב, "אני חושב שנקעתי את הרגל שלי!"
כל אמצעי הרפואה שהביאו איתם החוקרים אל האי לא הועילו כדי לשכך את הכאב שאחז ברגלו של ויקטור. "אדמונד", פנה ויקטור בקול חלש אל חברו, "אתה צריך לחזור אל העיר, תזעיק רופא!" ביקש ויקטור. "ומה איתך? אתה לא יכול להישאר כאן לבד…" אמר אדמונד בקול נואש. "מהר אדמונד, אין לנו אפשרות אחרת!" אדמונד הביט בעיניו של חברו והבטיח: "אני אחזור ויקטור, אני מבטיח. חפש מסתור בינתיים, וכשיתבהר חכה לי על החוף. אני אגיע!" ויקטור הנהן בהסכמה תוך כדי שהוא מחזיק את רגלו הכואבת.
ויקטור ראה את אדמונד מתרחק במהירות ונבלע בין העצים הצפופים של היער. בשארית כוחותיו התקדם ויקטור לכיוון ההרים. הוא ידע שכדי להתמודד עם הגשם הוא חייב להגיע אל ההרים לפני שיחשיך.
אחרי מאמצים כבירים הגיע ויקטור אל קצה היער. כשצמרות העצים החלו להידלדל הוא הבחין בעשן שמיתמר בקרבת מקום. "מה זה?" חשב לעצמו. "זה אומר שיש כאן עוד מישהו…" ויקטור התלבט אם לא מסוכן לצאת מהיער ולחשוף את עצמו. "הם יכולים גם לפגוע בי… זה עלול להיות מסוכן". כאב חד שפילח את רגלו שכנע אותו להתקדם אל מקור העשן.
"ואו! לא ייאמן!" קרא ויקטור. לעיניו נחשף כפר של מקומיים. "מי היה מעלה בדעתו שאנשים חיים באזורים האלה?! אדמונד לא יאמין לי כשאספר לו". בעודו סוקר בעיניו את הבקתות שניצבו לפניו, הוא הרגיש שהוא מתחיל לאבד את שיווי המשקל. הכאבים התחזקו מרגע לרגע עד שוויקטור התעלף וצנח על הקרקע.
כשהוא פקח את עיניו לקח לו זמן עד שנזכר מה קרה. הוא שכב על פיסות עור בבית עם קירות בוץ, רגלו הייתה עטופה בעלים שכיסו איזו משחה שמנונית. "אני בכפר שלהם!" הגיע ויקטור למסקנה והתרגש. המקומיים אספו את ויקטור וטיפלו בו. הוא נשאר בכפר עד שהתחזק וניצל את הזמן ללמוד ולתעד את אורחות חייהם של המקומיים. כשהיה חזק מספיק ידע ויקטור לאן עליו ללכת. הוא צעד לחוף הים כדי לחכות לאדמונד שהבטיח לחזור ולהציל אותו. במשך יומיים חיכה ויקטור על חוף הים, צופה לעבר האופק. רק כשראה עננים מרחוק והבין שסערה מתקרבת, הוא חזר אל הכפר. "אדמונד לא הגיע", חשב לעצמו בצער. "הוא הבטיח אבל… בטוח שהוא יבוא!"
הדבר חזר על עצמו גם בפעם הבאה שהשמיים התבהרו, וגם בזו שאחריה, ובזו שאחריה. אדמונד לא הגיע, אבל ויקטור סירב להאמין שחברו נטש אותו. "הוא הבטיח, אני מכיר את אדמונד!" הוא חזר ושינן לעצמו. "כשאדמונד מבטיח, הוא מקיים".
שבוע שלם מאז שהגיע ויקטור אל הכפר. הוא התחיל ללמוד את השפה ולהשתלב יותר ויותר בחיים של המקומיים. "היום הגשם ייפסק", פנה אליו ג'וטאס – הבחור שאסף אותו אל הכפר אחר שהתעלף. "נכון!" השיב ויקטור: "עוד מעט אני יוצא אל החוף".
"לא כדאי להפסיק עם זה?" הציע ג'וטאס. "החבר שלך כנראה שכח, הוא לא יחזור. תניח לעבר, זה גורם לך רק צער כל העניין הזה, לשבת ולחכות לו לשווא". ויקטור שתק ארוכות ולבסוף השיב: "אני מכיר את אדמונד, אני יודע שהוא דואג לי, ולכן אני גם בטוח שהוא יחזור לקחת אותי!" באותו שבוע ג'וטאס חיכה לוויקטור שישוב. אחרי כמה ימים ארוכים של המתנה הוא החליט ללכת בעצמו אל החוף. כשהגיע הבחין כשהוא יושב ומביט לעבר האופק. "עד מתי תמשיך לחכות, ויקטור?"
"התקווה לעתיד מחוץ לחוף לא נותנת לי מנוחה!" השיב ויקטור. "אני סומך על אדמונד!" אמר בהחלטיות. ג'וטאס התרומם ממקומו ולפתע צעק: "צדקת ויקטור, הנה יש ספינה באופק! באו לחלץ אותך!"
"זה היה ברור לי!" השיב ויקטור בחיוך. "אומנם לקח הרבה זמן, אבל בסוף זה קרה!"
ככל שחולפות השנים מאז שחרב בית המקדש והתרחקנו ממקור החיות הרוחני שלנו, הקושי הולך וגדל. אנחנו מתרגלים לחיים הסבירים והנוחים שרחוקים כל כך מאור החיים האמיתי שהיה לנו, וכמעט מתייאשים…
אבל המיוחד שבעם ישראל זה שהוא אף פעם לא מתייאש. הבטחתם של הנביאים עומדת מול עינינו, ואנחנו מאמינים בני מאמינים שהקב"ה יקיים את הבטחותיו, גם אם זה לא נראה עדיין באופק. אמונה זו נותנת לנו את התקווה להמשיך שנה אחר שנה ולא לחדול מהתקווה, בד בבד עם העשייה הטובה שלנו.
