"פיטורים וריענון כוחות! זאת הדרך הטובה ביותר להביא למינוף רשת המפעלים שלנו!" דפק בוב על השולחן בחלל המשרד המהודר. "בוב, עד עתה המפעלים הניבו רווחים עצומים! אין שום סיבה לשנות אסטרטגיה!" חזר אחיו הגדול, דון, על הדברים בפעם המי־יודע־כמה.
"אני יודע שהמפעלים של אבא רווחיים, אבל אם אנחנו רוצים להרוויח עוד יותר, אנחנו חייבים לרענן את הכוחות שלנו! צריך לפטר עובדים, להכניס חדשים וצעירים במקומם, צריך…"
"עצור!" דון קטע את דבריו של אחיו. "אבא ביקש לפעול ביחד. כרגע אנחנו לא מצליחים בזה כל כך. תחשוב טוב על הדברים ותבין שאני צודק!" אבל בוב נאנח עמוקות. "אתה לא מבין! הרי אם נעשה שינויים, זה יהיה אך ורק לטובתנו!"
"אבל לא זאת הייתה בקשתו של אבא", סינן דון מבין שיניו. חודש שלם עבר מאז שאבא שלהם עזב את העולם. כבר עברו שלושה שבועות מאז קריאת צוואתו, ועדיין הוא ואחיו מתקוטטים על הדרך שבה יפעילו את רשת המפעלים שירשו ממנו.
שלושה שבועות קודם לכן ישבו שני האחים דון ובוב והחליפו מבטים כאשר עורך הדין סיים להקריא את צוואתו של אביהם – תיאודור אורליין, התעשיין הידוע. כבניו, הם ידעו היטב על כל נכסיו ורכושו. אבל גולת הכותרת הייתה רשת מפעלי הביגוד שלו, רשת מפעלים עצומה שמשווקת את תוצרתה לכל חלקי העולם ומרוויחה בהתאם.
עורך הדין של אביהם תמצת להם את הצוואה: "כל רכושו של האב יתחלק בשווה בין שני הילדים, פרט לרשת המפעלים שתנוהל על ידי שני האחים באופן משותף. על דון ובוב לתפעל את הרשת יחדיו". כעת, חודש לאחר מכן, הם עדיין לא החלו לנהל את רשת המפעלים בעקבות הוויכוח העיקש שלהם.
"המפעל בהפסדים עצומים", הודיע דון יום אחד בקול שקט לחלל הבית.
"אתה מספר לי?! אתה זה שלא רוצה למנף את המפעל בעזרת השינויים שנעשה, אם רק נפטר את העובדים המבוגרים…"
"עזוב אותך משינויים, בוב". דון נופף מול עיניו של אחיו במעטפה ומכתב: "תראה את זה".
עיניו של בוב רצו על גבי השורות. "מעקלים לנו את המפעלים?? למה??" ודון הגיב בחריפות: "כתוב שאנחנו בהפסדים, שיש שמועות על פשיטת רגל…"
"אם כך", בוב נעמד על רגליו בתנופה ואמר בנחרצות: "אנחנו לא יכולים להמשיך ככה בשום אופן, אני לא אתן שיעקלו לנו את המפעלים!"
"אני מסכים איתך!" השיב דון והנהן בראשו. "לדעתי, אנחנו צריכים לשבת ולתכנן אסטרטגיה שבאמצעותה נצליח להרוויח שוב מהמפעל ומהר, אין לנו ברירה אחרת!"
"פשוט מאוד!" בוב ענה במהירות, מוחו פועל אוטומטית. "נסכם שאנחנו כרגע משאירים את העובדים הוותיקים. אין לנו זמן להכשיר כעת עובדים חדשים. נייצר כמויות אדירות של בגדים, ונתחיל לשווק אותם ברחבי העולם".
דון הרהר לרגע. "מוסכם. ומה נעשה עם החובות שיש לנו? הסכומים עצומים!" בוב נאנח: "אין ברירה, ניקח הלוואות לזמן ארוך!"
ראשו של דון נע מעט. "מקובל עליי. נצא עכשיו למשרדים הראשיים של הרשת?"
"כן. אין לנו זמן מיותר". בוב כבר פנה אל הדלת, מצלצל בטלפון להנהלת המפעל ומודיע לכל העובדים שהם חייבים להתייצב באולם הכינוסים.
שעה לאחר מכן היה אולם הכינוסים הגדול של המפעל הראשי מאוכלס מפה לפה. העובדים כולם הביטו בציפייה בדון שעמד בקדמת האולם, מאזינים למוצא פיו: "עובדים נכבדים, אנו חוזרים לפעילות מואצת כבר מהיום. אנחנו צריכים לייצר בחודש אחד פי שלושה מהכמות הרגילה", הוא הודיע בקצרה, לא מפרט יותר מכך, שולח במהירות את העובדים לעמדותיהם.
"השגתי הלוואה, דון", לחש בוב לכיוונו של דון שעות ספורות לאחר מכן. "מה הסכום?"
"כמה שצריך". בוב לא פירט יותר מדי. "אנחנו נצליח לכסות את כל החובות שיש לנו!"
ארבעה חודשים לאחר מכן ישבו דון ובוב במשרדים הראשיים של המפעלים יחד עם יועץ מומחה שהזמינו להתייעצות מקצועית בוויכוח שבין דון לבוב, לגבי האסטרטגיה הנכונה לניהול רשת המפעלים שלהם. "אני לא מאמין!" דון פלט לפתע, מחייך לעצמו.
"באמת לא ייאמן!" בוב חזר על דבריו של אחיו. "אין לנו חובות, המפעלים לא עוקלו! והיום סיימנו להעביר לפועלים את המשכורות המלאות!"
"אתם לא רציניים עכשיו". היועץ פער את פיו לרגע. "לקחתם הלוואות? במצב שלכם?"
"לפני ארבעה חודשים, כן. היו לנו חובות רציניים, עמדנו רגע לפני עיקול של רשת המפעלים שלנו".
היועץ צקצק בלשונו באי שביעות רצון. "אם הייתם שואלים אותי לגבי הלוואות, הייתי אומר לכם לא לעשות את זה בשום פנים ואופן!!"
בוב היסס לרגע. "אבל עשינו את זה. והנה…" ואילו דון המשיך את דבריו: "הצלחנו!" היועץ הביט בהם מהסס לרגע ואמר: "בכל אופן, אם הייתם שואלים אותי… זה לא מומלץ בכלל, הייתם יכולים להיכנס לבוץ עמוק עוד יותר!"
דון ובוב החליפו מבטים מהירים. הם ידעו היטב מדוע הצליחו לצאת מהמצב הקשה שבו הייתה רשת המפעלים על אף חוסר ההיגיון שבדבר, על פי דבריו של היועץ. הם ידעו היטב שרק המריבות וחוסר האחדות שלהם היו בעוכריהם. אבל כשהם היו מאוחדים בדעה אחת והשקיעו בה את כל מרצם, הם הצליחו, למרות חוסר ההיגיון שבדבר.
בפרשת השבוע אנו רואים שאהרון הכהן הקריב קורבנות ובירך את ישראל, ועדיין לא שרתה השכינה על העם. כשאמר להם אהרון שהשכינה שורה עליהם מכוחו של משה רבינו, אמר להם משה שהשכינה שורה דווקא מכוחו של אחיו אהרון הכהן, אבל כשנכנסו שניהם יחד, באחדות הלבבות ובדעה אחת, לאוהל מועד, שכנה השכינה על ישראל.
