באחד הימים הגיע מוטי לביתו ושם לב שהדלת פתוחה. הוא נכנס הביתה בזהירות ומייד הבחין בפורץ שזינק החוצה מהחלון בבהלה למראהו. מרוב בהלה נפלה לו מהכיס מעטפה תפוחה ובתוכה עשרת אלפים שקל. מוטי הרים את המעטפה ולא ידע מה לעשות בה. ברור לו שהכסף לא שייך לו. מצד שני, ברור לו שהגנב לא יחזור לבקש את הכסף מהפחד שהוא יוסגר למשטרה. מצד שלישי, אולי המעטפה הזאת שייכת למישהו אחר והיא נגנבה ממנו? מה אתם מציעים למוטי לעשות בכסף?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט', סימן רנ"ט סעיף ד' בדין: 'האם ייאוש דינו כהפקר'. סימן שס"ח סעיף א' בדין: 'ייאוש בעלים'.
תשובה לשאלה 'רווח בלתי צפוי' (שאלה מס' 781):
תקציר השאלה השבועית: אדון ברקוביץ שהתגורר באחד מהקיבוצים שצמודים לגדר הגבול בצפון, החזיק ברשותו מטע אבוקדו שממנו הייתה פרנסתו. כשהתחילה המלחמה, הוא התפנה כמו כולם למרכז הארץ, אבל בדיוק באותם ימים הגיע הזמן לקטוף את האבוקדו שנשאר על העצים. עקב מצב המלחמה המסוכן לא היה מי שיקטוף, והוא התנחם בפיצוי שקיבל מהמדינה על המטעים.
סמי מהקיבוץ השכן הבין שעוד ימים אחדים יירקב האבוקדו על העצים ולכן התגנב בלילה למטעים של אדון ברקוביץ. הוא קטף עם שני עובדים כמה מאות קילו של אבוקדו ומכר אותם. ואז הוא החליט לברר מה הדין במקרה כזה. א) האם היה מותר לו לקטוף מהמטעים של אדון ברקוביץ ללא רשות? ב) האם הוא צריך לתת את הרווחים לאדון ברקוביץ? ג) או שאולי זה בכלל הפקר וכל הרווח הוא שלו? מה דעתכם?
תשובה בקצרה: במקרה שלנו, שמדובר בשעת מלחמה, הוא יהיה חייב להחזיר לבעל המטע את הרווחים ממכירת האבוקדו, כמובן לאחר קיזוז ההוצאות הפרטיות שלו עבור הקטיף.
תשובה בהרחבה: יש הלכה שנפסקה בשולחן ערוך לגבי עיר שפרצה בה שרפה גדולה וברחו ממנה כל תושבי העיר. בא אדם ולקח מהבתים כל מיני חפצים לפני שהבתים החלו לבעור. מה שהציל מהאש שייך לו והוא לא צריך להחזיר לבעלים. (שולחן ערוך 'חושן משפט', סימן רס"ד סעיף ה') מכיוון שכל דבר שברור שבאופן טבעי לא ניתן להציל, נחשב כ'הפקר', אפילו אם הבעלים לא מסכימים שאותו אדם ייקח את החפצים הללו מביתם. ומכיוון שבכל מקרה החפצים הללו היו נשרפים – מי שהציל אותם מהאש, הרי אלו שלו. ולכן היה מקום לומר גם במקרה שלנו, שכיוון שבדרך הטבע צריך להיות 'משוגע לדבר' כדי להיכנס ולבצע קטיף תחת איום טילי הנ"ט של המחבלים, ברור שהאבוקדו הוא הפקר ולכאורה היה צריך סמי לקחת לעצמו את כל הרווח ממכירת האבוקדו.
'דינא דמלכותא דינא'
ראינו במקום נוסף בהלכה, שבמקרה שהמעשה מתבצע כנגד חוקי המלך או המדינה או כנגד גזרת בית דין שגזרו שיש להחזיר את החפצים לבעליהם, אף שבדרך הטבע לא היה סיכוי להציל אותם מהאש, ההלכה שם (סימן רנ"ט, סעיף ז') נפסקה שבמקרה כזה חייב המציל להחזיר את החפצים לבעלים.
בסיפור שלנו
החוק אוסר על תושבי המדינה לבצע ביזה בשעת מלחמה. ולכן, אפילו שבמקרה שלנו סמי לא באמת בוזז חפצים, אלא מציל את האבוקדו שלא יירקב על העצים, אבל כיוון שיש חוק של המדינה שאוסר ביזה בשעת המלחמה, הוא חייב לתת לאדון ברקוביץ את הרווחים ממכירת האבוקדו, אבל ודאי שהוא יכול לקזז מכספי הרווחים את הוצאותיו עבור הקטיף מדין 'יורד לשדה חברו' (ששם אדם שהציל את פירות חברו ללא רשות, יכול לקחת לעצמו את השכר עבור הקטיף).