הגשם השוטף הסתיר את הכביש. דיוויד נסע לאט. הוא הכיר כל סנטימטר בכביש הזה, ובכל זאת האט את מהירות הנסיעה. הגשם הפחיד אותו. "זה לא יהיה נעים להיתקע בכביש הזה", חלפה במוחו מחשבה. הוא האט עוד יותר, ופתאום היה נדמה לו שהוא רואה משהו.
הוא עצר את המכונית שלו בצד, ופנה אל הזקנה הרועדת שעמדה בצד המרצדס המבריקה שלה.
הרעד שבגופה התגבר. אין לה אפשרות לדעת מי זה האיש שעצר. הוא נראה כל כך מסכן במכונית הישנה שלו. גם הבגדים שלו עלובים. הוא בטח ישדוד אותה, הוא ייקח לה את המרצדס…
הוא ראה את הפחד בעיניה, הבחין ברעד שבקצות שפתיה. הוא הבין מה עובר עליה.
"אל תדאגי, גבירתי, אני אעזור לך לצאת מכאן. אולי תחכי לי באוטו? המזגן עובד, חם ונעים בפנים. ואגב, שמי דיוויד לווינסטין".
משהו בקולו גרם לה לחוש שאפשר לסמוך עליו. היא נשמה עמוקות ונרגעה. היא הצביעה על הגלגל הקדמי שהתפנצ'ר. "הבחנתי כבר", אמר דיויד, "אני אסדר את זה מהר מאוד, אחליף את הגלגל ותוכלי לנסוע. את בטח תקועה פה כבר המון זמן".
היא נכנסה לאוטו שלו בהכרת תודה עמוקה. היא לא יודעת איך הייתה מחזיקה מעמד עוד כמה דקות בקור הזה ובגשם השוטף באמצע השומקום. היא התבוננה בו כששלף את ארגז הכלים, התקין את הג'ק, התמודד עם הברגים, שלף את הגלגל והכניס את הגלגל החילופי. היא ראתה שהתלכלך בבוץ, הבחינה איך ידיו נשרטות תוך כדי מאמץ לשלוף את הגלגל. היא הייתה אסירת תודה.
"כמה אני משלמת לך?" שאלה כשסיים. היא הייתה מוכנה לשלם כל סכום שרק יגיד לה. היא חשבה על כל הדברים הרעים שיכלו לקרות אילו לא היה דיוויד עוצר לעזור לה. לא הייתה לה בעיה של כסף, יש לה מספיק ממנו.
"אני לא לוקח ממך כלום!" אמר דיוויד בנחרצות, "עצרתי רק כדי לעזור למישהו שהיה זקוק לעזרה. אני תמיד שמח לעזור לאחרים. לעולם לא אבקש תמורה על כך. העולם שלנו יהיה יפה הרבה יותר אם נעזור איש לרעהו בלי לצפות לתמורה".
"אם את באמת רוצה לעזור לי", הוסיף פתאום, "אז בבקשה, בפעם הבאה שבה תראי מישהו שזקוק לעזרה, תעזרי לו, ותחשבי עליי".
הוא המתין לשמוע את נהמת המרצדס המתרחקת אל תוך הערפל, ואז התניע גם הוא ונסע.
הגברת הזקנה, שאך לפני שעה קלה חשבה שתבלה את שארית הלילה מעולפת על הכביש, חיפשה מקום להתרענן בו, לשתות כוס קפה לפני שתמשיך בדרכה הארוכה הביתה. היא עצרה בתחנת דלק ישנה ועלובה, החנתה את המכונית במקום המסומן ונכנסה פנימה.
"זה היום האחרון שלך כאן!" שמעה קול צועק מאחורי הווילון, "אני לא יכול להמשיך להעסיק אותך! את עומדת ללדת, ואני אישאר בלי כוח עבודה. אני צריך עובדת קבועה!"
מאחורי הווילון יצאה אישה צעירה בעלת פנים עדינות ועיניים טובות. היא הייתה לבושה בפשטות, והלחלוחית שבקצות עיניה העידה על כך שבכתה.
היא פנתה אל הזקנה, שבינתיים הספיקה להתיישב קרוב לתנור, הביאה לה מגבת נקייה לנגב את ראשה הרטוב, הגישה לה את התפריט והמליצה על מרק פטריות חם.
השיחה הקשה שניהלה לפני רגע קט עם המעביד לא שינו את גישתה, היא המשיכה להאיר פנים ללקוחה היחידה שישבה עכשיו במסעדה הקטנה, ושירתה אותה בחום ובאדיבות. החיוך הנעים שעל פניה לא נמחה לרגע.
הזקנה נזכרה בדיוויד, האיש שהיה לו כל כך מעט והצליח לתת לה כל כך הרבה. היא חייכה ושלפה את ארנקה.
המלצרית ניגשה לפנות את השולחן, היא הבחינה בשטר של מאה דולר מונח על השולחן. "מיד אביא לך עודף", אמרה.
"לא, לא צריך עודף, תשמרי לך אותו. גם אני הייתי פעם במצב קשה ומישהו עזר לי. בפעם הבאה שבה תוכלי לעזור לאדם אחר, עשי זאת ותזכרי אותי".
המלצרית הרימה את השטר, וגילתה מתחתיו עוד תשעה שטרות כמוהו. החיוך שעל פניה התרחב עוד יותר.
בלילה, כשחזרה הביתה, עייפה וסחוטה אחרי יום ארוך ואחרון של עבודה מתישה, האירה פנים לבעלה וסיפרה לו על היום שחלף.
"עוד תראה, הכול יסתדר, יהיה לנו טוב", הבטיחה לו. "אני אוהבת אותך אישי היקר, דיוויד לווינסטיין".
ואצלנו אומרים: "כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה!"
