סיפור לשבת

הנסיעה הלילית בכביש המזרחי הישן תמיד הייתה מאתגרת בשל היעדר התאורה, אבל בלילה הגשום והסוער היא הייתה קשה שבעתיים. דוד ויואב עשו ביניהם תורנות בנהיגה וקיוו שהרכב הישן יחזיק מעמד ולא ייכנע לפגעי מזג האוויר. בדיוק כאשר הם עמדו להתחלף בתורנות, הבחין בו יואב שישב על ההגה – אדם מבוגר שעמד בצד הכביש והושיט את אצבעו בתחינה לעזרה. יואב האט וכיוון את האוטו לשולי הכביש. '"אני לא מאמין שאנחנו באמת עוצרים לטרמפיסט שמעז לתפוס טרמפים באמצע כביש במקום ללא מדרכה. ככה נחנך אותו להיות זהיר…" מחה בו דוד בסגנונו הציני והמחוספס. "דוד" ענה יואב בחיוך: "שנינו יודעים שגם אם אתה היית נוהג – היית עוצר לו בסוף". דוד משך בכתפיו ואמר: "נכון, אבל אני עדיין חושב שהוא חצוף. אם לא היה גשם כזה חזק, לא היה אכפת לי שיתייבש שם בצד הכביש עוד יומיים".

בינתיים הספיק האיש להגיע לאוטו והם סימנו לו שאפשר להיכנס ולשבת מאחור, שניהם הסתובבו על מנת לראות את האיש שנכנס לרכבם. להפתעתם ראו איש כבן שבעים לבוש במעיל ספוג מים כשחליפה מבצבצת מתחתיו. "לאן אתה צריך להגיע?" שאל אותו יואב אך האיש רק בהה בהם במבט מוזר וסימן עם היד שיסעו. "יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה", אמר דוד בקול וכאילו התעלם מנוכחותו של הטרמפיסט. "הוא לא אומר כלום, רק רוצה לנסוע – לא משנה לאן, זה קצת מחשיד. מה גם שהפרצוף שלו מוכר לי, אני מנסה להיזכר מאיפה. יכול להיות שלקחנו איזה פושע נמלט שראיתי בטלוויזיה את הקלסתרון שלו? כי אני בטוח שהפרצוף הזה מוכר לי". יואב פנה אל האיש והתנצל: "החבר שלי, דוד – הוא קצת חשדן מטבעו, אבל זה בסדר הוא בחור עם לב זהב, אגיד לך לאיפה אנחנו נוסעים ותהנהן בראש אם זה טוב לך". בינתיים הצליח האיש למלמל שתי מילים מהם הבינו החברים להיכן הוא רוצה להגיע.

תוך כדי הנסיעה האיש לא אמר מאומה ודוד החל לאבד את סבלנותו. "אתה יודע" הוא אמר: "זה ממש מסוכן לעצור טרמפים במקום בלי תאורה ובלי מדרכה. אני לא מבין איך מישהו יכול להיות כזה חסר אחריות. אם לא היה גשם בחיים לא הייתי עוצר לך. אתה מסכן את עצמך וחושב כאילו הכביש שייך לסבא שלך ומותר לך לעמוד בו איפה שאתה רוצה". הטרמפיסט לא אמר כלום אך פניו התכרכמו. יואב סימן לדוד שיירגע, הביט בעיניו של האיש דרך הראי ואמר לו: "זה בסדר, מן הסתם הייתה לך סיבה טובה לעשות את זה. וגם אם לא, בגשם כזה אני לא שופט אנשים. תפתח את התיק שלידך על המושב, יש שם כמה פחיות – תשתה אחת, זה יעזור לך להירגע ולהרגיש בנוח". דוד לחש ליואב: "אני בטוח מכיר אותו. אני מקווה שהוא לא איזה עבריין שפתאום יתקוף אותנו. גם להישדד וגם לאבד פחית זה קצת יותר מדי…".

כאשר התקרבו למקום אותו אמר להם האיש דוד החל לאבד את סבלנותו. "בוא נוריד אותו כאן" אמר ליואב, "שילך מאה מטר ברגל, מספיק עזרנו לו". אך יואב היה נחוש להביא את האיש עד המקום שאמר להם. כאשר הגיעו, יואב לא הסכים שייצא מהאוטו לפני שהבטיח להם בהנהון ראש שיש לו בית ומקום לאכול ולישון ואף נתן לו פתק עם מספר הטלפון שלו למקרה שלא יסתדר ויצטרך את עזרתם. למחרת נדהמו דוד ויואב לראות בעיתון את תמונתו של האיש אותו הסיעו ולידה הכיתוב: "מכוניתו של איל ההון הישראלי חיים חודמי נשדדה ממנו בפתאומיות במהלך נסיעה לילית. המשטרה במצוד אחר הגנבים".

כעבור כמה ימים הזמין אותם חיים חודמי אליו למשרד. הוא הודה להם על שעזרו לו והסביר להם כי כאשר נסע בכביש באותו לילה גשום במכוניתו היוקרתית ראה שני אנשים עומדים בצד הכביש ומתחננים בידיהם לעזרה. כאשר עצר לסייע להם שלפו השניים סכינים, הכריחו אותו לצד מרכבו ונסעו משם בעודם משאירים אותו לבדו מאחור. מרוב בהלה ופחד הוא לא היה מסוגל לדבר במשך כמה שעות ובקושי רב מלמל ליואב ולדוד את מקום מגוריו. "כאות תודה" אמר חיים חודמי, "אני רוצה לתת לכם מתנה" והוציא ממגירתו פנקס צ'קים. "באמת שאין צורך" מלמל יואב : "עזרנו לך פשוט כדי לעזור ולא כדי לקבל תמורה" הוסיף דוד. "עשיתם מעשה שסייע לי רבות" אמר להם המיליונר בנחת, "ברצוני להודות לכם ולתת לכם מתנה. אם קשה לכם לקבל אותה אז תחשבו על זה כפיצוי על הזמן והדלק שהשקעתם עבורי" התלוצץ האיש וקרץ בעינו. הוא שאל לשמותיהם המלאים ולאחר מכן כתב לדוד צ'ק על סך 5,000 ₪. דוד לקח את הצ'ק במבוכה אך במהרה המבוכה התחלפה בתחושה מעורבבת של תדהמה, הפתעה, תסכול וכעס. המיליונר כתב צ'ק גם ליואב אך הסכום בו היה… 50,000 ₪! "מה, איך יכול להיות?!" קראו שניהם ביחד: "בטעות הוספת עוד אפס לסכום" אמר יואב בחוסר נעימות. "לא, לא, זו לו טעות" הסביר להם חיים חודמי בחיוך אבהי: "דוד – אתה עזרת לי רבות ואני מעריך את זה. באמת שאתה איש טוב עם לב זהב, אבל גם נתת לי הרגשה שאתה עוזר לי בחוסר חשק ובלית ברירה. לעומת זאת יואב, אתה נתת לי הרגשה טובה ועשית הכנסת אורחים מושלמת. אז אני עושה תמחור פשוט: על הטרמפ נתתי לכל אחד 5,000 שקלים. על החיוך הוספתי עוד 45 אלף שקלים…"

 

בפרשתנו הקב"ה מצווה כי כאשר אדם מנדב מרצונו החופשי קורבן נדבה – אסור לו שבקורבן יהיה מום. לכאורה זה מוזר, הרי כיצד ניתן לדרוש זאת? הרי האיש מביא את הקורבן לגמרי בהתנדבות! אך כנראה התורה באה ללמדנו כי גם אם אנו עושים מעשה טוב מרצוננו החופשי, עלינו לזכור שלא מספיק המעשה הטוב לבדו – חשובה גם הדרך בה אנו עושים אותו.   

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

הכר את מקומך

סיפור לשבת

החלום שהתגשם

סיפור לשבת

שבועת התנינים

סיפור לשבת

אוהב את אלוקים

סיפור לשבת

הגנה אמיתית

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'