"סליחה, אדוני?", פנה רמי בנימוס לעבר האיש בחליפה: "תוכל בבקשה לומר לי מה השעה?" הוא חייך את החיוך החינני שלו לעבר האיש וכשהלה הסתכל בשעונו הנוצץ שלח רמי יד אל עבר השעון ונגע בו בהתפעלות: "וואו, זה יהלום אמיתי?" הוא העסיק אותו בכוונה כדי שלא ירגיש כיצד היד השנייה שולפת ממנו במיומנות את הארנק תוך כדי ההתלהבות מהשעון המהפנט.
כמה דקות לאחר מכן, כבר ישב רמי עם סטיב חברו ל'מקצוע', והם בחנו את השלל. "אתה פשוט מקצוען!" החמיא סטיב לרמי שהבין לאן הוא מוביל את השיחה: "אני לא הולך להישאר בעולם הכייסות", אמר בנחישות: "הבטחתי לעצמי, כפי שאמרתי לך, שהיום זו תהיה הגניבה האחרונה שלי. נמאס לי לגנוב מאנשים תמימים ומסכנים!" אמר רמי בשפתיים חשוקות.
"תדע גם שאם אתה פורש אז תשכח מהארוחות המשותפות שלנו ומהבאולינג בימי חמישי ותשכח מהמנוי שלנו לכדורגל. מי שעוזב ככה את חברו לא ראוי להיקרא 'חבר'!" אמר סטיב בכעס הולך וגובר. רמי היה שלם עם החלטתו וצערו של האיש העשיר אשר עלה בדמיונו רק שכנע אותו יותר ויותר שהוא עשה את ההחלטה הנכונה.
אלא שלהפתעתו של רמי, למחרת כשהגיע לבית הספר ראה קבוצת תלמידים בסמוך לכניסה, מצביעה עליו וצועקת: "הנה הגנב! הנה הוא!". רמי התעלם וצעד במהירות לכיוון הכיתה אך כשחלף על פני לוח המודעות המרכזי שליד המזכירות, הבחין במודעה גדולה שהודפסה על ארבעה דפים שהוצמדו יחד ובה נכתב: "הגיע הזמן שכולם יידעו: רמי – הוא כייס שגנב אלפי שקלים מאנשים תמימים!". מבט מהיר להמשך המסדרון גילה כי המודעה נתלתה בכל רחבי בית הספר. רמי היה אובד עצות ולא ידע אם עדיף להישאר בבית הספר ולסבול מההצקות של כולם, או ללכת הביתה ולהסתכן בכך שכולם יחשבו כי הוא מודה באשמה. אשמה – שלצערו הרב, הייתה אמיתית לחלוטין.
רמי צעד לכיוון הכיתה והבחין בסטיב, כשהוא מחייך חיוך מתגרה. "למה עשית לי את זה?" שאל רמי ודמעה ירדה מזווית עינו. סטיב נתן ברמי מבט יהיר ואמר בטון מחוספס: "אתה בגדת בי כשעזבת! אני אדאג שתשלם את המחיר!".
בסוף היום עדכן רמי את סבתו, שאצלה התגורר בשנים האחרונות מאז נהרגו הוריו בתאונת דרכים, שבתום שנת הלימודים, הוא עוזב את בית הספר ויש לחפש לו בית ספר חדש. הוא לא ירד לפרטים ורק ציין שאין לו חברים והוא מעוניין לפתוח דף חדש.
בתחילת השנה הבאה התקבל רמי לבית ספר אחר, סטיב הודיע לו כמובן שהוא לא יעזוב אותו במנוחה וימשיך לפרסם עליו דברים גם בבית הספר החדש. אבל רמי החליט לעשות לזה סוף: בשבוע הראשון שלו ללימודים הוא ביקש מרכז השכבה לדבר מול כל שכבת התלמידים במחזור שלו ולספר את סיפורו האישי. ובמפגש הבא, לאחר שיחת הרכז על טיול הגיבוש שתוכנן לשבוע השני ללימודים עלה רמי על הבמה וסיפר את סיפור חייו: הוא סיפר על מותם הטרגי של שני הוריו בתאונת דרכים וגם על מעשי השוד והגניבה שביצע ועל הפגיעה שפגע בעשרות אנשים תמימים ומסכנים. הוא סיפר לחבריו שברצונו לפתוח דף חדש בחייו. הוא הבטיח שיבין לחלוטין במידה ויהיו תלמידים שיבחרו שלא לתת בו אמון והבטיח שלא יכעס על אף תלמיד שלא ירצה לשבת לידו בשיעורים.
להפתעתו של רמי, הסיפור שלו התקבל במחיאות כפיים סוערות ורבים מהתלמידים קמו ללחוץ את ידיו וטפחו על שכמו, מתלמיד חדש ובלתי מוכר – הפך רמי בן רגע לתלמיד האהוד ביותר. לשמחתו, תלמידי השכבה והמורים האמינו בו ורצו באמת לעזור לו לצאת ממעגל הפשע. רבים מהתלמידים ניסו מיד להיות חברים שלו מבלי ששפטו אותו ומבלי שנטרו לי טינה, מחנך הכיתה עזר לו למצוא עבודה כמלצר כשהוא לוקח עליו אחריות אישית, המנהל דאג שיקבל הרבה שיעורי עזר על מנת להשלים את הפערים הלימודיים שצבר ובכלל כולם היו סביבו ודאגו לכל מחסורו.
בטקס הסיום של תלמידי י"ב, עמד רמי מול כולם כמצטיין השכבה ונציג תלמידי שכבת י"ב בטקס סוף התיכון, ואמר: "חברים יקרים, אני רוצה לומר תודה לכל אחד מכם. תודה על כך שידעתם לקבל אותי באהבה. אין ספק כי בלעדיכם הייתי שב לעולם הפשע, ובזכותכם אני עומד על שתי רגליי כאדם ישר והגון וזה מלמד עד כמה בית הספר שלנו והשכבה שלנו הם נהדרים ומבינים באמת לנפש האדם. תודה רבה לכם!". מחיאות הכפיים שהרעישו את האוויר המתוח בסיום דבריו נשמעו ברחבי האולם עוד דקות ארוכות…
כולנו מעוניינים שיאפשרו לנו לתקן את דרכינו ולחזור בתשובה, אבל כשמדובר באחרים, זה הרבה יותר קשה עבורנו: עלינו לזכור שעל מנת לאפשר לאנשים לחזור בתשובה אנו חייבים לאפשר להם לעשות זאת ולקבל אותם. אולי בהתחלה נעשה זאת בהיסוס ובזהירות, אך נעשה את זה ונידבק במידותיו של הקב"ה שעליו נאמר: 'כי ימינך פשוטה לקבל שבים'.
