"אין לי מושג במה אתם מאשימים אותי! הסיוטים מימי המלחמה עד היום מלווים אותו בשנתי!" אמר ריקארד בתוקף ודמעות נקוו בזוויות עיניו. אהרן הביט לעברו בזעם, דמויותיהם של חבריו מהמחנה שנרצחו על ידי ריקארד צפו בזיכרונו. האיש שניצב ליד דוכן הנאשמים היה נראה משכנע וספקות נראו על פניהם של חבר השופטים.
השנה הייתה שנת תש"ה, לאחר סיומה של שואת יהודי אירופה. הניצולים הדוויים והשבורים שוכנו במחנות עקורים, משם המשיכו רבים מהם לארץ ישראל ולארצות הברית. באותם ימים הוקמו בתי משפט צבאיים מהירים שדנו למוות את הנאצים שנתפסו, הם גבו עדויות מהניצולים ומי שנמצא אשם הוצא להורג על פשעיו. אהרן הגיע לבית המשפט לאחר ששמע מחבריו שהקצין הנאצי ריקארד, שהופקד על המחנה שבו שהה, נתפס על ידי הסובייטים והועמד למשפט צבאי. אהרן הגיע כדי לתת עדות על אכזריותו. אך הלה הכחיש בתוקף את הדברים וטען שלא לקח חלק במעשי הרצח שבמחנות. אהרן הרגיש שהוא חוזר אחורנית אל צעדת המוות, שבה הצעידו אותו ואת חבריו במשך עשרות קילומטרים, לעבר מחנה אחר.
היהודים האומללים בקושי נשאו את עצמם לאחר חודשים של רעב, מחלות ועינויים במחנה העבודה. הצעדה הייתה נוראית, בקור מקפיא, ללא אוכל ושתייה, אבל גרועים מכך היו צמד הקצינים הנאציים שהופקדו על הצעדה. הם היכו באכזריות כל יהודי שצלע מעט בהליכתו, מדי פעם הם אף ירו בראשם של אסירים שקרסו למנוחה על הארץ.
האסירים המותשים התחננו לפני שתי מפלצות האדם לאפשר להם לשתות מעט, אך הללו צחקו, והזהירו כי כל בקשה נוספת תלווה במכת פרגול או בירייה לראש. מבין שני הקצינים – הקצין שענה לשם ריקארד היה התגלמות הרוע והאכזריות. הוא נהג להמציא משחקי התעללות באסירים שבמחנה ורצח מאות מהם במו ידיו, בלי שום נקיפות מצפון.
אחד מהאסירים הללו היה אהרן שהיה בעל מבנה גוף חסון, ולמרות הקשיים הפיזיים וההתעללות שעבר עוד נותר מעט כוח במתניו. הוא ראה כיצד השיירה מצטמצמת בכל קילומטר נוסף והבין שמעטים הסיכויים שיגיעו בחיים למחוז חפצם. הוא חיכה לשעת הכושר כדי להימלט מידי הקצינים האכזריים, וברגע שחלפו ליד שפת הנהר הוא לקח אוויר וזינק לתוך המים. הוא שמע יריות שנורו לעברו מיד כשקפץ ושמח שהן לא פגעו בו, אבל שמחתו הייתה מוקדמת. הוא שמע את ריקארד צועק בחמת זעם שהוא ייכנס לנהר כדי לחפש את הבורח ואם הוא לא יימצא, הוא יהרוג במו ידיו את כל היהודים שנותרו בשיירה.
מחשבות קשות החלו להתרוצץ במוחו של אהרן, הוא הבחין ברגליו של הנאצי מעבר למים והבין שנותרו לו עוד עשרות שניות. אחרת או שיטבע במים, או שייהרג מכדורי הקצין הנאצי שעמד על שפת הנהר. בדיוק באותו רגע הבחין אהרן בגופה בתוך קרקעית הנהר שהייתה לבושה במדי אסירי המחנות. הוא הרים אותה בשארית כוחותיו ודחף אותה למעלה לעבר הנאצי. הגופה התרוממה ואז נשמע צהלת הניצחון של הנאצי. הוא התקדם לעבר הגופה ואז רגלו נכנסה בטעות לתוך המים. הוא צרח וקילל בחמת זעם וכעבור רגע התיישב על שפת הנהר וחלץ את המגף הארוך והוציא את הגרב הרטובה. לאחר מכן, ירה בגופה עוד מספר יריות וחזר לעבר השיירה.
קול הדפיקה של השופט הצבאי נשמע על הדוכן והעיר את אהרן מהרהוריו. "האם יש לעד להוסיף משהו על עדותו, לפני שנפסוק את גזר הדין?"
"כן, יש לי מה להוסיף!" אמר אהרן ותיאר כיצד הנאצי ירה בחבריו, עד שהוא החליט לקפוץ לתוך מי הנהר ולהימלט. "כאשר הייתי בתוך המים, הבחנתי בנאצי שהוריד את המגף הרטוב וחלץ את הגרב שלו. מתחת לעקב הרגל, יש לו כתם לידה בצורת יהלום!"
חיוך נראה על פניו של השופט הראשי והוא דרש מריקארד לחלוץ מיד נעליו. הלה ניסה בתחילה לסרב, אבל עד מהרה שני חיילים גברתנים הורידו ממנו בכוח את נעליו וחשפו את כתם הלידה בפני חבר השופטים. השופטים פסקו את גזר דינו למוות, ותוך דקות ספורות הקצין הנאצי שרצח אלפי יהודים במו ידיו הוצא להורג על ידי החיילים הרוסים לאחר שהורשע באמצעות כתם הלידה שעל רגלו…
לפעמים גם הפרט הקטן שנראה שולי, יש לו השפעה גדולה, לפעמים רק לאחר תקופה ארוכה. בפרשה שלנו, אנחנו רואים כיצד כל המאורעות שעבר יעקב אבינו בדרכו לחרן וגם לאחר שנשא את רחל ולאה, כולם היו למען המטרה של הקמת שנים עשר השבטים שמהם יקום עם ישראל לדורותיו. גם אם חלק מהמאורעות הללו נראים לנו פחות חשובים, אנו יודעים שכולם קרו למען המטרה של הקמת העם היהודי כעם הנצח ומסירת השלשלת היהודית מאברהם אבינו עד לדורנו אנו.
