לרגל יום ההולדת השמונים של מיסטר שולץ, החליטו הילדים לערוך לו מסיבת הפתעה. הם הזמינו מקומות במסעדה יוקרתית, הכינו מצגת מושקעת והזמינו את כל החברים לאירוע. אלא שכאשר הגיע היום המיוחל, היה זה ערב גשום וקר במיוחד. אדון שולץ, שהיה 'יקה' מטבעו החליט שהוא לא יוצא מהבית ובפרט לאור העובדה שאינו אוהב הפתעות ומסיבות. כל תחנוני הילדים שהכינו לו מסיבת הפתעה מושקעת עלו בתוהו והוא כיבה את הטלפון הנייד שלו ועלה למיטה לישון. בלית ברירה התפזרו כל האורחים לביתם וכל ההשקעה הכספית הגדולה ירדה לטמיון. כעת נשאלה שאלה בחוג המשפחה, מי ישלם את הנזק הכספי שנגרם מאי קיום המסיבה. האם אדון שולץ, שבגללו המסיבה לא התקיימה? או שהילדים שארגנו את הערב צריכים לשאת באחריות? אפשרויות נוספות שעלו הן שכל המשתתפים צריכים לשאת בנזק ביחד, או שבעל המסעדה לא יגבה מהם תשלום כיוון שלא השתמשו במסעדה באותו ערב. מה דעתכם? מי צריך לשלם את הנזק?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן י"ד סעיף ה' בדין: 'הוציא הוצאות על פיו' והאם זה דומה למקרה שלנו. סימן של"ד סעיף א' בדין: 'שוכר שנאנס'.
תשובה לשאלה "הגדרה מדויקת" (שאלה מס' 625)
תקציר השאלה השבועית: דוד קיבל עבודה בחו"ל לשלושה חודשים ושלומי ידידו ביקש ממנו להשאיר לו את המפתחות של הרכב, דוד הסכים ואמר: "תשלם לי על השימוש ברכב מבחינת הבלאי וירידת ערך סכום של חמש מאות שקלים", ושלומי הסכים. לאחר חודש, נגנב הרכב בהפתעה באחד הלילות וכשדוד חזר לארץ, הוא ביקש משלומי לשלם לו על הרכב: "לפי ההלכה אתה נחשב כ'שואל' שחייב בגניבה ואבדה!" ואילו שלומי טען: "אני לא נחשב 'שואל' אלא 'שוכר' כי קבענו מראש שאני משלם לך חמש מאות שקלים על השימוש ברכב ולכן אני לא צריך לשלם!" מה דעתכם? האם שלומי נחשב כ'שואל' שחייב בתשלום, או כ'שוכר' שפטור בגניבה?
תשובה בקצרה: אם שלומי קיבל עליו לשלם רק את הבלאי של המכונית, הוא נחשב כ'שואל' שחייב באונס. אבל אם הוא משלם גם על ירידת הערך של הרכב דינו כ'שוכר' שפטור באונס.
תשובה בהרחבה: מצאנו בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת 'בבא מציעא' דף צ"ד עמוד א') שההבדל בין 'שוכר' ל'שואל' הוא בעצם העובדה ש'שוכר' משלם עבור השימוש והמשכיר נהנה מדמי השכירות. אבל ב'שואל" ההנאה היא שלו בלבד והמשאיל אינו נהנה מעצם ההשאלה. ולמרות שה'שואל' מאכיל את הבהמה ושומר עליה בתקופת ההשאלה, ובכך הוא חוסך למשאיל הוצאות – למרות זאת רוב ההנאה היא שלו ולא של המשאיל. וביארו הפוסקים שמכיוון שאוכל ושמירה עושה ה'שואל' עבור טובת עצמו, כדי שיוכל להשתמש בבהמה, והמשאיל נהנה מכך רק באופן עקיף מחיסכון בהוצאות, עדיין אותו חיסכון בהוצאות לא הופך אותו להיות 'שוכר' – אם כן, מצאנו שכדי להפוך 'שואל' ל'שוכר' צריך שיהיה למשאיל רווח ישיר מעצם השאלת החפץ או הבהמה ולא רווח עקיף שה'שואל' עושה לצורך עצמו כמו אכילה או שמירה.
מה הדין לגבי בלאי או ירידת ערך?
במידה וה'שואל' משלם עבור בלאי או ירידת ערך, על כך שהוא מפחית או מקלקל את החפץ, התשלום הזה אינו נחשב כשכר עבור ההשאלה, כיוון שאם לא היה משתמש בו החפץ לא היה נחסר או יורד ערכו. וכמו שיכול ה'שואל' לחייב עצמו בדין 'מתה מחמת מלאכה' ('קצות החושן, סימן ש"מ סעיף קטן א' ו'נתיבות המשפט' סעיף קטן ב') על כל הנזק שייגרם לו כתוצאה מהעבודה הרציפה עם החפץ או הבהמה, אף על פי כן הוא עדיין מוגדר כ'שואל' למרות התשלום עבור הבלאי. אבל במקרה שהוא משלם עבור 'ירידת ערך' של החפץ מחמת הזמן שהשתמש בו, אם כן נמצא שהמשאיל נהנה מההשאלה ויש לו רווח ישיר ממנה, כיוון שאם החפץ היה נשאר ברשותו היה נפחת מדמיו עקב 'ירידת ערך' של השנתון החדש. וכעת כשה'שואל' משלם לו עליה, יש בכך מספיק כדי להפוך את ה'שואל' ל'שוכר' ולפטור אותו במקרה של אונס.