"תעשה לי טובה, אני צריך את הנגן שלך להקליט את השיעור. אחר כך אני אחזיר לך אותו!" ביקש שמעון משמואל ידידו לספסל הלימודים ושמואל נענה לבקשה בשמחה. לאחר השיעור שכח שמעון את הנגן על השולחן והמנקה שבא לנקות את הכיתה, הניח אותו מעל המזגן. שעה לאחר מכן ניגש שמואל לשמעון וביקש את הנגן. "אויש! שכחתי אותו בכיתה!" התנצל שמעון ורץ מהר כדי לחפש אותו בכיתה. הוא כמובן לא ידע שהמנקה העלה אותו מעל המזגן ובישר לשמואל בצער שהנגן אבד. "סליחה שמואל, הנגן אבד לי! תקנה חדש ואני אשלם!" התנצל שמעון. שמואל הלך כבר באותה הפסקה לרכוש נגן חדש, אלא שאחרי הצהריים הגיע אליו שמעון בריצה ואמר: "שמואל, מצאתי את הנגן, הוא היה מעל המזגן!" שמואל החמיץ פנים ואמר: "קניתי כבר נגן חדש, הבטחת שתשלם לי אז קניתי. עכשיו אתה צריך לשלם לי את הכסף!" ואילו שמעון טען: "אבל מצאתי את הנגן שלך, למה שאני אשלם?! וחוץ מזה, אם אני צריך לשלם לך על הנגן – אז הנה, קח את הנגן הישן כתמורה על הנגן החדש!" מה דעתכם? א') האם שמעון צריך לשלם לשמואל על נגן חדש? ב') האם הוא יכול לתת לו את הנגן הישן כנגד הסכום שהתחייב לו?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רצ"ה סעיף ב' בדין: 'שומר ששילם ולא רצה להישבע', בדברי הרמ"א על המקום. 'נתיבות המשפט' סימן קפ"ג סעיף קטן ב' בדין: 'האומר לחברו קנה ואני אשלם'.
תשובה לשאלה "עלון ויגש" (שאלה מס' 671)
תקציר השאלה השבועית: שלמה העסיק תלמידים בהתנדבות באחת מהשכונות הרחוקות של העיר. כשהתברר שיש צורך להישאר שעה נוספת, פנה שלמה לתלמידים ואמר: "תישארו, אני מבטיח לכם שאני אתן לכם כסף למונית!" שלמה נתן להם את הכסף עבור המונית, אבל כשעצרו מונית אמר הנהג: "אני לא מעלה את ארבעתכם, אני מפחד מהקורונה!" והתלמידים טענו: "אבל מותר לך להסיע ארבעה אנשים!" בעל המונית התנגד והעלה רק שניים מהם. לאחר חצי שעה עלו שני התלמידים הנוספים על מונית אחרת ושילמו עליה מכיסם. למחרת הם ניגשו לשלמה ותבעו ממנו את הכסף. אבל שלמה טען: "אני שילמתי את הכסף, למה אני צריך לשלם עבור מונית נוספת?!" ואילו הם טענו: "אתה התחייבת להחזיר אותנו הביתה, אתה צריך לשאת בכל העלויות!" מה דעתכם? האם שלמה צריך לשלם?
תשובה בקצרה: שלמה לא חייב לשלם להם יותר ממונית אחת ולכן התלמידים ישלמו מכיסם את עלות המונית השנייה.
תשובה בהרחבה: למדנו בהלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רכ"ה) שכאשר אדם מציב תנאי מסוים, תמיד עלינו לאמוד מה הייתה כוונתו של מי שהתנה את התנאי, על מה הוא היה מוכן להתחייב ועל מה לא. ואפילו במקרה שאדם התנה עם חברו שישלם לו גם במקרה שהיה 'אונס' ולבסוף קרה 'אונס', תמיד אפשר לטעון ולומר שלא היה בדעתו להתחייב בתשלום במקרה של 'אונס' כזה אלא כוונתו הייתה לסוג של 'אונס' אחר.
במקרה שלנו שלמה הבטיח להם את הכסף עבור מונית הביתה, אבל הוא לא העלה בדעתו שיצטרך לשלם עבור שתי מוניות בגלל חששו של הנהג מהקורונה. ואם כן, מדובר במקרה שהוא 'אונס' והכלל הוא שתמיד כשיש מקרה של 'אונס' שלא היה ידוע מראש לשני הצדדים, הפועל מפסיד את חלקו, כפי שמבואר בהלכה (סימן של"ד, סעיף א').
מקרה דומה לכך, מצאנו בדברי הרמ"א (סימן של"ב) שאם המעביד שכר פועל ואמר לו: בוא לעבוד אצלי בארבעה זוזים כפי שמקובל לשלם לפועלים, והתברר שטעה ומקובל לשלם לפועלים חמישה זוזים, יש כאן טעות ואינו חייב לתת יותר ממה שסיכם מראש עם הפועלים.
במקרה שלנו
כיוון ששלמה חשב מלכתחילה שמונית עולה מאה שקל והתברר שכדי לשלוח את כולם הביתה הוא יצטרך לשלם מאתיים שקל, הסיכום ביניהם מתבטל והוא אינו חייב לתת יותר ממה שסוכם מראש.
