"כאן אימא שלי גידלה אותנו, כאן גידלתי את הילדים שלי, אתה לא תיקח ממני את הזיכרונות שלי ואל תחשוב שאכפת לי מכסף!" נאמה שושנה בפאתוס בעודה מנופפת בדפים שהיו על השולחן. אמנם צביקה שיער שבמוקדם או במאוחר ייתקל בהתנגדות אך לא העלה על דעתו שיתקל בדיירת עקשנית כמו שושנה, היא הייתה נראית כפנסיונרית חביבה למראה אבל ברגע ששמעה את מטרת בואו שינתה את פניה מקצה לקצה ולא הפסיקה להטיח בו האשמות שהוא רודף בצע ונטול רגשות. צביקה לא איבד את עשתונותיו, הוא ניסה לדבר ברוגע ולפייס את האישה הנסערת. "תראי", אמר לה בנועם, "יש לך כאן דירה נעימה ומלאת זיכרונות שיש בה בסך הכול שלושה חדרים, את לא יכולה לארח כאן את נכדייך בצורה מרווחת ונעימה. אני מציע לך לחתום על החוזה, לקבל מאיתנו שנתיים דמי שכירות ולקבל כאן בתמורה דירה חדשה ומאובזרת במיטב החידושים הטכנולוגיים ובה לא שלושה ואפילו לא ארבעה… חמישה חדרים! אל תחשבי על העבר, תחשבי על העתיד, גברת שושנה!".
לשבריר של רגע נראה היה לו כי ראה זיק של התלהבות בזווית עיניה של האישה אך הוא נעלם מיד והתחלף באמירה הסתמית: "כשיהיו לך דברים משכנעים יותר להגיד לי – תחזור אלי, אבל בינתיים תעזוב אותי לנפשי!".
כחמש דקות לאחר שהלך הקבלן הרימה גברת שושנה את הטלפון וחייגה אל עורך הדין המייעץ לה בתחום. "ערב טוב אורי, סיימתי עכשיו את הפגישה עם הקבלן. הפחדתי אותו ממש, בדיוק כמו שהנחת אותי לעשות. הבהרתי לו שכסף לא ישכנע אותי ופרטתי על נימי הנוסטלגיה".
"טוב מאד!", אמר לה עורך הדין הממולח, "עכשיו אל תרדפי אחריו, הוא ישוב אלייך בכל מקרה אך אסור שיראה שאת מעוניינת במשא ומתן. הרי הוא לא יבנה שלושה מגדלים חדשים וישאיר באמצע בניין קטנטן של 4 דירות, נכון? הוא חייב אותך! וכשהוא יחזור אלייך ויציע לך 2 דירות, תגידי שאת דורשת 4 דירות, אל תסכימי לשמוע ממנו אפילו מחשבה על פחות מכך!". חיוך שובב עלה על פניה של שושנה: "בסדר גמור, אני אגיד לו את זה. בסוף לא תהיה לו ברירה והוא יסכים!".
חלפו שבועיים בטרם פנה אליה צביקה בשנית. בכל יום שושנה כססה את ציפורניה אך התאפקה ולא צלצלה אליו. היא סמכה על אורי והאמינה כי בהקשבה להנחיותיו תשיג את הרווח הגדול ביותר. כאשר צביקה נכנס לביתה היא הכינה לו כוס תה בצירוף כמה עוגיות ביתיות והתיישבה מולו על הכורסה. "נו", פתחה ואמרה, "חשבת על סיבה מספיק טובה עבורי לוותר על כל זיכרונות משפחתי?". צביקה לגם באיטיות מהספל וניסה לאמוד את מבטה ולהבין לאן היא חותרת. לאחר מכן פתח בהצעתו: "אינני שמח להיות כאן היום, אני קיוויתי שלא אגרר לסחטנות. אבל מכיוון שאת היחידה שטרם חתמת – אני יודע כי לא יהיו עוד שיבואו בעקבותייך. ולכן אני מוכן לתת לך בתמורה לחתימה… שתי דירות! כל אחת של חמישה חדרים. תוכלי לארח את כל נכדייך בנחת ובכיף או לחילופין להשכיר את אחת הדירות ולקבל הכנסה קבועה ויציבה".
שושנה התאפקה שלא לחייך. אין ספק שעורך הדין שלה צדק – הצד השני מתחיל להתגמש בצורה קיצונית, בדיוק כפי שחזה. "רק לא להסתנוור מההצעה", אמרה בליבה שושנה: "לשמור על קור רוח ודיבור אדיש".
"שתיים?! זה מה שאתה חושב שיגרום לי לחתום?! מילא, היית מציע לי כמות דירות שבאמת תהיה משמעותית מספיק… נניח… מה דעתך שנחתום על קבלת ארבע דירות?". היא הופתעה מתגובתו של הקבלן שהתפרץ בזעם ואמר: "אני מציע לך שתי דירות של חמישה חדרים ואת עוד מתווכחת ורוצה כפול מזה?! להזכיר לך אולי שיש לך כרגע רק דירת שלושה חדרים מסכנה?!". הוא הניח את ספל התה על השולחן מבלי שסיים אותו ויצא בכעס מהדירה.
"מה עכשיו?", שאלה שושנה את עורך הדין המייעץ. "עכשיו הוא יצפה שתתגמשי ותגידי לו שאת מוכנה להתפשר על שלוש דירות. אך את תהיי חכמה יותר – תתקשרי אליו ותגידי שאת מוכנה להתפשר ולקבל 3 דירות של חמישה חדרים ואחת של 3 חדרים, תזכרי שהוא צריך אותך!". שושנה התקשרה והופתעה לשמוע את הצעת הקבלן: "אם את חותמת לי היום, אני מוכן לתת לך שתי דירות של חמישה חדרים ואחת נוספת של 3 חדרים!".
"לא!", אמרה שושנה בתקיפות, אף כי בסתר ליבה רצתה מאד לחתום ולקבל את השלל, "ארבע דירות!". בימים שלאחר מכן חיכתה שושנה לטלפון מהקבלן שיגיד לה כי הוא נותן לה את מבוקשה, אך להפתעתה זה לא קרה.
הפתעה גדולה עוד יותר ציפתה לה כאשר דיירי הבניינים הסמוכים החלו לארוז ולהעביר את חפציהם לדירות שכורות ואנשי מקצוע החלו במדידות ובהכנת השטח לבנייה. שושנה התקשרה אל עורך הדין לשאול אותו מה לעשות, אך להפתעתה נענתה בקול מכני שאומר 'המספר איננו מחובר'.
"יופי!", חשבה לעצמה, "עכשיו גם עורך הדין נעלם!". כשפנתה אל הקבלן שמעה ממנו הסבר: "ראיתי שאת לא מוכנה לוותר אז נבנה בניינים חדשים מסביב ובאמצע תישארי עם דירתך הישנה והמתפוררת". שושנה אמרה לו בחופזה: "יודע מה? בסדר. תן לי 3 דירות, אחת מהן קטנה".
"כבר מאוחר מדי, גברת שושנה", אמר צביקה בקור רוח, "אם תבקשי יפה, אולי אני אסכים לתת לך דירה אחת. וגם זה אולי…"
"אבל כבר הסכמת לתת לי שלוש דירות!", מחתה. "עבר זמנו – בטל קורבנו", אמר צביקה. "זו ההצעה עכשיו – דירה אחת. את רוצה או מוותרת?" שאל בתקיפות. "אין לי ברירה!", אמרה שושנה במפח נפש, "אסתפק בדירה אחת".
"תודה רבה", אמר צביקה בטלפון כעבור רבע שעה, "היא אכן נלחצה והסכימה לחתום על החוזה תמורת דירה אחת בלבד, בגודל הדירה שלה!". חיוך עלה על פניו של עורך הדין אורי מהצד השני של הקו, "כבר כשפנית אלי לפני שבוע וביקשת את עזרתי אמרתי לך שאגרום לה לחתום על הסכמה לדירה אחת, נכון?! עכשיו תעביר לי את יתרת התשלום שהתחייבת לתת לי…" 
כשאדם לא מסתפק במה שיש לו – סופו שיהיה עצוב, כי תמיד יחסר לו. מה גם שתאוות הבצע עלולה לדרדר אותו להפסיד את מה שכבר יש ברשותו, או את מה שהיה ביכולתו להרוויח. בפרשתנו מתוארת הכנת בגדי הכהן הגדול. מצד אחד בגדיו יקרים ומלאי זהב ומצד שני ישנם גם בגדי לבן – שמלמדים אותנו כי יחד עם הזהב שבא לכבוד ה' צריך גם לזכור את היופי שבפשטות וההסתפקות במועט. הרצון התמידי לקבל עוד ועוד, אינה דרך התורה ועל האדם לזכור תמיד להיות שמח בחלקו.
